Hello world!

Welcome to WordPress.com. This is your first post. Edit or delete it and start blogging!

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

הפילי אבר אפטר

זה כל כך יפה. איך את יכולה להגיד שזה לא יפה?
זה לא יפה
זה כן.
זה לא.
בעיני זה יפה ואני קובע.
בעיני זה לא וכל אחד קובע לעצמו. מה שבטוח, אבל, שזה לא סטנדרטי.
ומה כן סטנדרטי בך?

————————————————

אי אפשר באמת לתאר איך זה היה להתגרש. אי אפשר להסביר את התחושה לאנשים שמעולם לא חוו אותה. אולי כמו שמישהו בעט לי חזק חזק בבטן, אבל הכאב נמשך חודשיים. כמו ברכבת שדים נוראית עברתי דרך כעס, אימה, ייאוש ודיכאון. ואז כשזה נגמר זה כאילו בבת אחת רוקנו אותי מכל מי שהייתי קודם. ומה שנשאר זו רק עטיפה, שהיתה די דומה למה שהייתי פעם, רק הרבה פחות יציבה. אני זוכרת שניסיתי להסביר לא', בזמנו, איך אני מרגישה. כאילו הפכו עלי כוס זכוכית, היו המילים שהשתמשתי בהן. כלום לא מגיע. כלום לא יוצא.

————————————————

– אז זה מה שהולך להיות, אני מסבירה לפנינט כשאנחנו מתכנסות לא.ערב משפחתית של יום שישי במטבחון (כי די כבר עם הקלישאה המיטופשת שמשפחה לא בוחרים. הנה. אני בוחרת. עובדה), אני עוברת לקדיתא, גרה בקאראוון בין השיחים, קמה כל בוקר בחמש לחלוב את העיזה, מגדלת שני ילדים – מוץ ובוצית, נועלת סנדלי שורש…
– הו! את זה אני רוצה לראות, הפנינט נוברת בקוסקוס שלה בשמחה גוברת. המרג' בסנדלי שורש!
– חכי, עוד לא גמרתי. איטס גטינג בטר. מוץ יהיה בחוג קפואירה ובוצית בחוג יוגה, אני אטפח גינה קטנה של ירקות אורגניים…אולי אני אדבר איתם. כן. אומרים שזה טוב לגננות. אני אזמזם להם ואגנר.
– ולא תגלחי! אל תשכחי. תגדלי שיער בבית שחי. ועל הרגליים. היא חוגגת.
שלא לדבר על זה שאני אסתובב בטייץ וטי שירט ענקית, שתוכל להכיל את כל האמא אדמה שאני אהיה. הכתמים הרטובים מהחלב על הבז'ז'ים אינקלודד כמובן. עיגולים רטובים על הציצים זה הכי, אחותי.
– טוב. עד כאן. מגעילה. אני אוכלת. זו ארוחה, להזכירך.
– כי אני אניק. בטח. עד גיל 15. כמו שנהוג היום. מה מגעיל בזה שאני מפנטזת להפוך למחלבה אנושית? מיכל ענק של חלב עטור זיפים ברגליים ומסביבו הילה מוזנחת של קרמה טובה? אני רוצה להתחבר למהות הנשיו-אימהית שלי. זה רע? איזו מן חברה את שלא מפרגנת?
היא ממלמלת משהו לתוך הקוסקוס
– מה?
– לא משנה
– לא, תגידי. מה אמרת?
– אמרתי שלא יהיה פדיקור. את לא יכולה להסתובב במושבים האלה, בין הקוצים לדרדרים כשאת נעולה סנדלי שורש – עם פדיקור, נכון?
– את הסיפור הנפלא על צינור ואבנית, ילדיי המופלאים שאני מגדלת ברמת אביב ג', כבר סיפרתי לך?
– ומוץ בוצית? היא תוהה
– האומללים. אני נאנחת בעצב. נגדעו באיבם על מזבח הפוקסי גאלור.

————————————————

פעם מישהו אמר לי שכשזה אמיתי – ישר יודעים. נראה לי שהוא צדק.

————————————————

הדלקה מאוחרת:

מה נהיה עם החנוכה הזה? ממתי חנוכה הפך להיות חג משפחתי? מוזמנים להדלקת נרות פה, להדלקת נרות שם. מה נסגר בעצם? למה המשפחות האלה לא מוכנות להסתפק בחגים שכבר יש להן, ורק זוממות להשתלט על עוד ועוד חגים? אפילו אמא שלי גררה אותי להדלקת נר השנה. אמא שלי! שפעם אחרונה שהיו לה ילדים היתה לפני עשר שנים!
(והפנינט, בהגיון הקר האופייני שלה, אומרת: מסתבר שהנס היחידי שקרה לנו בחנוכה, זה שהחרא הזה הספיק רק לשמונה ימים ולא לששה עשר).

————————————————

אני לא אספר לכם ממתי הפוסט הזה נרקב פה. שכחתי ממנו לגמרי, אבל הכלכלן חלם עלי אז נכנסתי. ומצאתי אותו כולו כתוב וערוך ומוכן לפרסום, אז שיתפרסם. זה לא כאילו משהו השתנה מאז. עדיין הפילי. עדיין אבר. רק אפטר עדיין לא. תודה לאל המתוק.

(וגם חנוכה יכול להיות שלא כזה רלבנטי. למרות שבטח יהיה אחד גם בשנה הבאה. המעיקים האלה זה ככה איתם. יש להם נטיה לחזור. להפך אפילו. ככל שהם יותר לא רלבנטים ככה הפופולריות שלהם עולה. כהוכחה אני יכולה להביא את סטונהדג'. אבל אני לא. כבר חטפתי על הראש פעם אחת כשהבעתי את דעתי בעניין. לא בא לי שוב. מאז אני רק מכחישה שאלה היו אבות אבותיי שהתעסקו בשטויות האלה. אני? אני מאבות אבותים אחרים. כאלה שלא סחבו אבנים גדולות ממקום למקום בלי להסביר לפחות למה. אולי חוץ מלהוכיח את העיקרון הנכון תמיד שרק השטויות שורדות. רק השטויות שורדות. )

פורסם בקטגוריה כן. טוב. בסדר. | 21 תגובות

הנסיכה מוויילס

אחרי שהתבכיינתי פה איזה מאה פוסטים משמימים אחד אחרי השני על זה שאני לא מעוניינת לשנע את הנושא של הצלוליטיס שלי לשום מקום שהוא לא ים, וגם אז, רק הבננה ביץ', החליטו בעבודה להגשים לי חלום ולשלוח אותי לוויילס. איפה זה וויילס? שאלתי את הפנינט במסיבת הפרידה מהסנדוויצ'וף של הבננה. בבריטניה איפושהו, היא אומרת, אני אחזור הביתה אני אבדוק.
אבל מי שלא לומד דרך הראש, לומד דרך הרגליים, מסתבר. לוקח 14 שעות להגיע לוויילס. בריטניה מעולם לא נראתה רחוקה יותר, אבל לפחות זה במטוס עמוס בדוסים, שהחליטו שזה טיפשי לוותר על כאלה גנים משובחים, והנציחו אותם שוב ושוב במיליון עותקים קטנים וצווחניים עם רשימת דרישות בלתי נגמרת, ושלוש רכבות מגעילות במיוחד, כל כך מגעילות, שבפעם הראשונה בחיי – אני מרגישה גאווה ציונית טהורה ואמיתית. אני, מרגריטה תות, מדליקה משואה זו למען האנשים שגירשו את האהבלים האלה מהארץ. שיחק אותה פינסקר. או אוסישקין. או איזה רחוב שזה לא יהיה שהיה אחראי לזה.
באחת הרכבות (אח. יהודים ורכבות. אין שילוב מלבב מזה) אפילו זכיתי להופעה חיה של ההומור הבריטי במיטבו. בעודי נגררת עם הסמסונייט הורודה שיצאה מהארץ, בדיוק כמו בעליה, באובר ווייט מטורף, בין רציפי התחנות השונות, הצלחתי למצוא סוף סוף את הרציף של הרכבת לקרדיף. קרדיף זו בירת וויילס למקרה שגם לכם יש 57 בגאוגרפיה, או שמעולם לא טרחתם לברר איפה מצלמים את דוקטור הו. בעודי גוררת אחריי בייאוש את הפיל הורוד שסחבתי איתי, תופס אותי אחד הג'קטים הצהובים הזוהרים ואומר לי – מצטער. פספסת אותה. במיטב מסורת המרג' אני שומטת את המזוודה ופורצת בבכי כה מר שלו ידעתי שאאבד כל כך הרבה נוזלים, אולי לא הייתי אוכלת כמויות כאלה של במבה בטיסה. לפחות זה גורם לו להשתכנע שאולי ההומור שלו לא השיג את מטרתו המקורית, והוא ממהר לפתוח לי את הדלת ולהפסיק להתבדח. מונטי פייתון מאחוריכם.
מיובשת והלומת במבה אני מתיישבת ברכבת ויוצאת לעבר השקיעה. קרדיף חיננית כמו אשקלון בערך, וכשאני מדדה בחוסר מוטיבציה במעלה המדרגות אני רק רוצה להיכנס למיטה ולבכות. לא. למען האמת אני רוצה לחזור הביתה, לחבק את המיקשקשת, להיכנס למיטה ולבכות, אבל אני מוכנה להסתפק בפשרות ריאליות.

בבוקר, כשאני קמה, אני מגלה שאין לי מושג לאן אני צריכה להגיע, ולמה. אני מנסה להתקשר לתל אביב שיבררו בשבילי איפה המשרד שלי בעצם. עד שמתקבלת תשובה אני עושה פוזות מול המראה בחדר במלון. מעיפה את השיער מצד לצד,מעפעפת בעיניים ומפנטזת שאני יפהפיה. אחר כך, כשעדיין לא מתקשרים אלי מהעבודה, אני משכללת את הפנטזיה. בשדרוג, כל הסצנה חוזרת על עצמה, בתוספת של מישהו שאומר לי " את לא צריכה לפנטז, את באמת יפהפיה". חבל רק, שבדיוק כשזה מתחיל להיות ממש פאתטי, מתקשרים לספר לי ששלחו בשבילי מונית שתיקח אותי למשרד. ההגדרה הוולשית למשרד, הכוונה. האנגר ענק עם שולחנות ארוכים שנמשכים מקיר לקיר. נסעתי 14 שעות כדי לעבוד בסווטשופ. מרג' רועת האווזים הקטנה בבית חרושת למגהצים.

אחרי יומיים אני מגיעה למסקנה שלאכול במסעדות בריטיות זה כיף בערך כמו טיול לאושוויץ. עדיף לאכול פלנקטון, אני מקטרת לדוקטור* שמתקשר לשאול אם הכל בסדר. אבל לפחות זה נורא יקר, הוא עונה לי. יש במה להתנחם. התזונה שלי הופכת בריאה מתמיד. אני חיה על קדבורי הול-נאטס ותפוצ'יפס בחומץ. וכן. אני יודעת שזה סוג של כוסברה. אבל אני אוהבת את זה.

אחרי ארבעה ימים אני בדיכאון קליני. מזג האוויר מחורבן, או יותר נכון לא קיים. אין פה באמת מזג אוויר. אשקלון אמרנו? אולי, אבל בגירסת המחיקון. יש רק שני צבעים בחוץ. אפור ואפור כהה. האוכל גרוע. העבודה משעממת. ואני מתגעגעת ברמות שלא ייאמנו לקשקש ולערמת החברות שהשארתי בארץ ולשמש ולתל אביב ולשמחת החיים שלי. הדוקטור בניסיון להיות מנומס (או בתקווה לגרום לי לשתוק סוף סוף אחרי שהוא נאלץ לשמוע אותי שעתיים מקטרת על חיי האומללים, כשהוא כולה שאל מה נשמע) מזמין אותי לאוקספורד לבקר. אחרי התלבטות קצרה בין נימוס להתאבדות, אני מחליטה לנחות על המסכן לכל הסופשבוע. אחרי הכל, בלונדה דכאונית על סף חיתוך ורידים ששורצת אצלך בבית שלושה ימים והכלל היחיד שנראה שהיא מצליחה לשמור עליו זה בשום פנים ואופן לא לנגב רגליים כשהיא יוצאת מהאמבטיה. זו הפנטזיה האולטימטיבית של כל אדם באשר הוא אדם. אני מה אכפת לי? בעיה שלו. פעם הבאה שלא יציע.

האמת שזה היה רעיון טוב, להגיע לאוקספורד. להסתובב עם כזה מהאוניברסיטה זה אומר שגם הכל בחינם, וגם יש מי שיודע לאן כדאי ללכת. זה די מדהים הקטע הזה, שנכנסים בשער של בניין ומגיעים לגן מדהים ביופיו, או לפארק עם איילים, או לשדרת עצים ארוכה, או לאגם עם ברווזים ואני אחוזת התפעלות מהנרניה שנגלית לי. רק שבדיוק שהיה נראה כאילו שכנעתי אותו שבעצם אני דווקא די נורמלית, הוא מספר לי שהקולג' שבו אנחנו נמצאים זה הקולג' של טולקין. באמת? אני מתחילה לקפץ בהתרגשות אנגלית טיפוסית כשאני מצייצת בחדווה. כאן כתבו את שר הטבעות? ואת ההוביט? מסתבר שכשאני מתרגשת אני עוד יותר רועשת מבדרך כלל. הדוקטור מתכווץ כמה שהוא יכול, מתפלל לאל המתוק שאף אחד שהוא מכיר לא יופיע בדיוק עכשיו, ומפגין הפקת לקחים יפה בקולג' הבא, שבו הוא מוריד אותי לבור ביטחון, שמכסה אותו עץ ענק ומסביבו יש חומה שמוקפת בגדר הפרדה, לפני שהוא מספר לי שעכשיו אנחנו בקולג' של לואיס קרול. רק בסוף כשאני נרגעת הוא מוכן להוציא אותי משם ואנחנו הולכים לשמוע איבנסונג בכרייסטצ'רצ'. חוויה שאמורה להיות רוחנית אבל אני מוצאת אותה בעיקר מחרמנת. איך מחרמנת? הוא שואל אותי בייאוש (כי אחרי שלושה ימים איתי, כבר אין לו כח להיות מופתע) כנסיה, לא בורדל. אני יודעת? אני עונה לו. כנראה שבניגוד ליהודיה המצטיינת שאני, נוצריה טובה לא היה יוצא ממני.

אוקספורד יפהפיה. אני מספרת לפנינט. אעה, היא אומרת, אני יותר אהבתי את קיימברידג'. יש שם נהר.
גם באוקספורד יש נהר, אני עונה לה. אפילו שניים. אחד לא מפורסם במיוחד, בטח לא יצא לך לשמוע עליו. חלק מהאנשים קוראים לו התמזה.
זה לא נשמע לי הגיוני היא אומרת. איפה הוא היה כשאני ביקרתי שם?
אהה! אני משוויצה כאילו זה הדוקטורט שלי מאוקספורד בפיזיקה גרעינית שמצא לי את הנהר הנעלם, כנראה שהוא מופיע רק לכבוד חברי האוניברסיטה.

כמו שאמרו האלה, נו, שחכמים, לכל ראשון יש מוצאי ראשון, וקרדיף מחכה לי. מערכת הרכבות הבריטית שוב מפגינה את היכולות המרשימות שלה, וכשאני מגיעה לרדינג (צירוף מקרים מעניין, שיש כזה גם באנגליה) אני מגלה שיש עשרה רציפים, חלקם מחולקים לעוד מיני-רציפים (נגיד רציף 4? אז רציף 4a ורציף 4b גם) אבל אין מודיעין. במקום יש שישה מסכי טלוויזיה ירוקים שאף אחד מהם לא מסביר על איזה רציף צריך להיות כדי לתרום לתעשיית המגהצים. בעודי מפספסת את הרכבת, אני תוהה מה היה עולה בגורלה של אנה קרנינה לו היתה צריכה, האומללה, לנסות ולהתאבד תחת רכבות בריטיות. כנראה שאחרי מספר שעות של התרוצצויות מרציף לרציף בניסיון עלוב להבין מאיפה לעזאזל אמורה לצאת אחת, היא היתה חוזרת הביתה, לבעלה, והופכת להיות המצדדת החזקה ביותר של חיי הנישואים. אחרי הכל, אין כמו בעל כשצריך להאשים מישהו בזה שמפספסים את הרכבת.
הדבר היחידי שעוזר לי לא להיכנס לדיכאון מזה שהרכבת הבאה היא רק בעוד שעה, זו העובדה שבעצם אני לא רוצה להגיע לקרדיף. ת'כלס? קחו את תחושת הבדידות הקיומית מצו ממנה רק את מה שממש רע ומדכא והוסיפו לה מיניבר – והרי לכם הכיף של לגור בחדר בית מלון לבד כשדבר מלבד אוכל גרוע ומזג אוויר מחורבן מארחים לכם לחברה.

למרבה הצער אין שום דבר שעוזר לי לא להיכנס לדיכאון מזה שיש לי עוד שבועיים ויום עד הטיסה חזרה הביתה, לאיפה שמפעילים על השמים אנטי מחיקון. וגם שם, עד שאני אגיע, בטח יהיה חורף.

-כאן מרגריטה אליזבת תות מדווחת לכם מוויילס, קרדיף.-

*הדוקטור הוא קורבן אומלל של הנסיבות. פעם אחת הוא בא כדי לקחת ממני ספר, ומאז כבר כמעט שנתיים הוא לא מצליח להיפטר ממני. למרבה המזל (שלי בטח שלי. ההגדרות שלו למזל בטח יהיו שונות לגמרי) הוא באוקספורד. שזה רק שעתיים מקרדיף. מה שמאפשר לי להציק לו אפילו יותר מבדרך כלל.

.-

פורסם בקטגוריה כן. טוב. בסדר. | 77 תגובות

הצילו! עזרה דחופה!

יום ראשון טסט!

 כל עצה

ואני חוזרת

כל עצה

אפילו פסיכולוגיה בגרוש
אפילו קשקושים הומאופתיים
אפילו ברברת ניו אייג'ית רוחְנית

תתקבל בברכה –

איך לעזאזל מורידים את רמת החרדה ממבחני ביצועים?!?!?!

(מרג', שתוהה למה לעזאזל זה לא בכתב. ולמה היא היתה צריכה את זה. ועכשיו כשחושבים על זה גם בגיל 17 זה היה מזעזע, כאילו וואט נקסט? בגרויות? פסיכומטרי? הדרכה על טמפונים??)

Or would you like to swing on a star?

-מה שכן נראה לי שאני סוף סוף מבינה  על מה הם דיברו כל השנים, כשהם אמרו שיש להם חרדת ביצוע-

פורסם בקטגוריה כן. טוב. בסדר. | 36 תגובות

על העיוורון

פעם חשבתי לכתוב פוסט שנקרא "כי את הראשונה ירחצו בפיילה ואת האחרונה יאכילו בסוכרזית" , שיתאר את תהליך ההתאשכנזות המזורז שאמא שלי העבירה את עצמה. מילדה סורית-מרוקאית קטנה שאכלה בכפות מקערות ונרחצה בפיילה בחצר, למנהלת בית ספר עם תואר שני. במשפחה שלה, שעם רובה היא לא שומרת על קשר כמובן, קוראים לה "האינטיליגנטית". אבל משקפיים לא היו לה. וגם עיניים כחולות לא. לי לעומת זאת כן. רק מה? סירבתי להתמסגר. גם ככה הייתי ילדה מוזרה שמעדיפה כלבים על אנשים וספרים על חברים. גם ככה היה לי שיער שסירב להסתדר בצבע שסירב להיות מוגדר בדיוק בתקופה שבה מה שחשוב זה איך את נראית. גם ככה אף אחד לא הבין מה אני רוצה בדיוק ולמה. אז משקפיים? באותה מידה יכלו להכריז על קבורה סופית לחיי החברה המעטים שעוד היו לי. לא מרכיבה – מה תעשו לי?

כלום לא עשו לי. מי בכלל שם לב? למי בכלל היה אכפת מה אני עושה? אז קנו לי משקפיים אדומים. והם נחו בתיק. אבא שלי המשיך להדליק את האור כל פעם שהוא ראה אותי קוראת (למה בחושך? תהרסי את העיניים) ואני המשכתי להתעלם מראייתי הנחלשת (כבר הרסתי אותן אבא. זוכר?). עברו עשרים שנה של הכחשה (הכחשה והדחקה. מה היינו עושים בלי פרויד?). מתחתי את הגבול עד שאי אפשר היה יותר. בשנים האחרונות גיליתי שהמשקפיים יוצאים מהתיק יותר ויותר פעמים. בשנה האחרונה גיליתי שאני כבר לא מסוגלת לעבוד בלעדיהם. לשבת מול המחשב בלי משקפיים זה סיוט בשבילי. שאני לא מסוגלת לראות סרטים בטלוויזיה בלעדיהם גם כשאני לא לבד. שאני צריכה אותם בשביל לנהוג כשמחשיך. לא היתה ברירה. נאלצתי לחשוף אותם לעיני אנשים זרים. בהתחלה בסביבה נייטרלית כמו העבודה, אחר כך בסביבה אוהדת – ליד החברות שלי, ואחר כך גם ליד סתם אנשים. ועכשיו זה סופי. אני לא מסתדרת בלעדיהם.

אז זהו. חלפה תקופה. הגיע הזמן להודות – אני צריכה משקפיים. אפילו שעם הקליפס בשיער והעיניים הממוסגרות אני נראית עוד יותר חננה ממה שאני. אפילו שהם לא חלק מהתפיסה שלי את עצמי. אפילו שזה עדיין מוזר לי להסתגל לרעיון שאני ממושקפת. אפילו שהיו לי עשרים שנה להתרגל.

-ואיכקורימלו נהג לומר שעם המשקפיים האלה, ושיער אסוף, אני נראית כמו ספרנית בסרטי פורנו. כזו שעוד רגע הולכת להעיף את המשקפיים, לפזר את השיער ולמצוץ עד אובדן (הכרה או שיניים טוחנות. מה שיילך קודם)-

———————————————————————————–

 לאור השינויים שחלים בחיי –  וכוללים בעיקר להסתגר הרמטית בתל אביב- החלטתי להתאים את עצמי לסיטי לייף ולהתארגן על איזה דו גלגלי נחמד, רצוי בצבעי ורוד ושמפניה. רק שבשביל זה צריך רישיון. מסתבר שאני ממש גרועה בזה. קצת גדול עלי גם לנסות לשמור על שיווי משקל, גם לנסות להבין למה אני צריכה להסתובב סביב עצמי בספירלה, וגם להדוף את ההטרדות המיניות של המורה. גם כן קטע. חסרות בנות שש עשרה כוסיות שעושות רישיון על טוסטוס שהוא מרגיש צורך להטריד דווקא את הגרושה הזקנה והשמנה שכל קשר בין הספרה שמונה לבין מה שהיא עושה במגרש עם הקטנוע מקרי בהחלט?

עזבי שטויות, אומרת לי מירב, את לא יכולה לדעת אם את מוכשרת או לא. הנה, אני עברתי טסט שמיני ועכשיו אני נהגת מצויינת.
שזה תמיד נכון. טרם פגשתי את האדם שהעיד על עצמו שהוא נהג לא משהו. או שאין לו חוש הומור. אם המציאות היתה תואמת ולו במעט את העדויות העצמיות הללו, לא היו בארץ תאונות דרכים וכולנו היינו מתגלגלים מצחוק כל הזמן.
אבל מרג'! F מזדעזעת לי בטלפון כשאני מספרת לה על הניסיונות העלובים שלי בתורת המספרים, השיער שלך!
גם היא צודקת בעצם. הקסדה מועכת את התלתלים. ואם השיער פזור אז הרוח והלחות הופכות אותם למשהו שנראה כאילו קשקש הקיאה אחרי ערב מוצלח במיוחד בפח הזבל.
הפנינט טוענת שהיא מאד לא מרוצה, ולאבא שלי אני בכלל לא מספרת. שהוא יש לו קטע שפתאום הוא נהיה היסטרי ומתחיל לזרוק שמות של מחלות כרוניות לכל עבר כשהוא מאיים לחטוף אותן עכשיו ומיד אלא אם אני אפסיק עם השטויות שלי.

אם לא תתייחסי לזה כאילו זה סיוט, אולי אפילו תהני מזה, אומר לי האשמאי הזקן שמלח אנגלי סידר לי בתור מורה.
אבל אני סובלת, אני אומרת לו. לא שאני צריכה להגיד. אחרי הכל, אני לא בדיוק מהאלה שנולדו עם פני פוקר. כשאני לא מרוצה אני לא מרוצה. אין אף אחד שיכול לפספס את זה ברדיוס של קילומטרים.
תחשבי על למה את עושה את זה. הוא מציע תחשבי על הניידות. על הנוחות. על החיסכון. 
אחר כך, בבית, כשאני מעסה את שריריי התפוסים (שכן אני מחזיקה בכידון כאילו חיי תלויים בזה, ומהדקת את ירכיי אל הכיסא בעוצמה שלא היתה מביישת מדריכת סטודיו C מנוסה) אני מנסה לחשוב למה אני עושה את זה, בכל זאת – אם הוא הרים את המבט עד כדי ממש להסתכל לי בעיניים לשתי שניות בשביל להציע את זה, כנראה שזה ממש חשוב- אבל כל מה שיוצא לי זה: "אלוהים, אם את קיימת, תני לי השראה. תני לי אות. תני לי רגע אחד קטן של התגלות: איך לעזאזל אני מסדרת את השיער בקסדה ככה שהוא לא ייראה כאילו התאבד לי חתול על הראש??"

———————————————————————————–

ולפינתנו האהובה אך המוזנחת – קיבלתי במייל (ובשליחג'ר. ובגוגל טוק. ובקומיוניקייטור. ובעוד מגוון דרכים דיגיטליות):

בלוקים הפנינט משביתה אותי סופ"ש שלם. ובסוף מתגלה שהיא עזבה באמצע. אם אתם צריכים קוד לרמה מסויימת- רק תגידו. אספתי למקרה שאתם בלונדיניים ולא מסוגלים לעשות קופי פייסט ולכן חייבים להתחיל מהתחלה אחרי שהגעתם לרמה 18. סתם דוגמה.

רובוטים דכאונייםואז היא קיבלה את זה בתור עונש. לחובבי הז'אנר בלבד. טיפים יינתנו תמורת שוחד מתאים.

פיוצ'רמה 2008 כבר יש טריילר. ותודה לכבש התמים ששלח. (אם כי תיאור מפורט יותר של מה בדיוק הוא שולח היה הרבה יותר מרגיע. יש לו גישה לכמה סרטונים שממש לא הייתי רוצה לדעת שהם ביו-טיוב אלא אם אני אקבל הרבה כסף. מזל לפחות, שאני לא מתכננת נכדים).

רק להקליקמישהי שהחליטה לנצל את השיטה למטרות טובות. נכון שתפוז משלמים לפי קליקים? אז ההכנסות מכניסות לבלוג הזה ילכו כולן למטרת הצלת כלבים נטושים ותרומה לעמותות – מה שאומר שכל כניסה עוזרת להציל חיים! הקליקו בהמוניכם.

היררכיית גיקים – הטכנולוגיה בשירות האבולוציה.

אם יש צדק בעולם..

We don't see things as they are. We see things as we are.
(Anais Nin)

פורסם בקטגוריה כן. טוב. בסדר. | 55 תגובות

A dix-huit ans j'ai quitté ma province
Bien décidé à empoigner la vie
Le cœur léger et le bagage mince
J'étais certain de conquérir Paris
(Charles Aznavour )

זמן טוב לחפש עבודה חדשה, אני אומרת לחנית.
מה עכשיו? חנית לא בדיוק מתרגשת מההצהרות שלי
תוך שנה מחליפים את כולנו בהודים, המנהלת סיפרה לנו על זה בקבלת שבת.
אולי תמצאי עבודה בחברה נורמלית לשם שינוי? משהו עם פחות מ 30 אלף עובדים?
אין סיכוי, אני אומרת לה. בחברות קטנות מצפים שתעבדי. אני נועדתי להיות בורג קטן במערכת.
אני לא מבינה את זה.
אני יודעת, אני אומרת לה.זו בדיוק הסיבה שאני גרה בתל אביב.
מה? איך זה קשור?
זה כמו שבתל אביב יש הכי הרבה פרטיות, כי לאף אחד לא אכפת ממך? אז ככה. בחברות גדולות אף אחד לא באמת מתעניין איך את עושה מה שאת עושה כל עוד את עומדת בדדליין ולא הורסת שום דבר קריטי.
יש לך גישה ממש מצטיינת לחיים. את לא רוצה להתקדם?
לא. בשום פנים ואופן לא.
לנהל?
חס וחלילה. את עצמי אני בקושי מנהלת. אני שונאת להגיד לאנשים מה הם צריכים לעשות. ואני עוד יותר שונאת לבדוק אם הם באמת עשו את זה. אני פשוט רוצה שיעזבו אותי בשקט. זה הכל.


————————————————————————————————
העניין הוא שלחפש עבודה זה די ג'יפה. או לפחות ככה חשבתי עד שגיליתי שאני די מבוקשת שם בחוץ.
השוק חם. מה חם? לוהט.
כמו כן מסתבר ששבע שנות ניסיון זה אטרקטיבי כמעט כמו מחשוף. ונדיר הרבה יותר. 
מי שהתחיל כמוני והיה לו שכל לא נשאר בתחום הזה. או עבר למשהו יותר נוצץ וחדשני, או התקדם לניהול.
רק אני אין לי בעיה להמשיך ולעבוד עם אותה שפה אפורה ומרופטת, שפעם היתה IN, והיום אף אחד לא שמע עליה.
אז אחרי שנים של איזוטריה פתאום הפכנו מבוקשים, אני והשלושה האחרים שהיו עצלנים מדי כדי להתפתח לאיזשהו כיוון טכנולוגי עדכני.
יש לי הצעה לעבוד בעזריאלי, אני מעדכנת את חנית.
מה העבודה?
אין לי מושג. וגם לא מעניין אותי. זה בעזריאלי! בפאקינג עזריאלי!
אני מבינה, אבל מה העבודה? באיזו חברה? מה תעשי? כמה כסף תקבלי? תנאים? רכב?
אני לא יודעת, לא שאלתי. אבל זה יהיה בעזריאלי! אני אעבוד מעל ניין ווסט!
כמה אנשים יש בחברה? מה היא עושה? איזה פרוייקטים?
אני לא חושבת שאת עוקבת, אני מסבירה לה לאט כדי שתבין, כי לפעמים היא קצת קשת קליטה, אני אעבוד ליד ניין ווסט. בעזריאלי. בתל אביב.
אני לא חושבת שאת עוקבת, היא אומרת לי, אם את חושבת שאחרי השלושה בחודש יישאר לך כסף. 


————————————————————————————————

כמו כן אני מודיעה לך שהן כולן פמיניסטיות שם, ואני לא בטוחה שדיבורים כאלה יתקבלו שם בהבנה.
חנית ואני בדרכנו ליוגה של קווירים, והמשפט הבא מתייחס להתלבטויות המקצועיות שחשפתי בפניה. משהו שאולי היה בסגנון ה: מה שאני באמת רוצה לעשות, זה להיות נערת ליווי. הבעיה שכשהיו לי הנתונים לא היה לי שכל, ועכשיו כבר אין לי נתונים בשביל זה ואני תקועה עם התכנות.
מצד שני, גם העצות שלי לגבי חניה מתקבלות בערך באותו סבר פנים אמפתי:
אני לא חונה שם!
אבל למה? יש שם חניה.
יש שם תמרור "אין כניסה".
אבל אף אחד לא רואה!
אני לא עוברת על החוק, גם כשאף אחד לא רואה.
חוקים נועדו כדי..
לשמור על חיינו?
הי! אני לא הרגתי אף אחד! (אני מנסה על חנית את טריק עברייני התנועה הכבדים)
בינתיים. היא מפטירה בקרירות.
אם כולם היו נוהגים כמוני, לא היו תאונות (טריק עברייני התנועה הכבדים (2))
אהה. היא אפילו לא מנסה לחייך.
אנשים פשוט לא היו נמצאים כל כך הרבה זמן על הכביש, אני מנסה להסביר לה, במהירות שהם היו מגיעים ממקום למקום.

תגידי, אני לוחשת לה כשכולם מתארגנים, יוסי, זה בן?
תלוי איך את מגדירה בן
לבנים יש זין לבנות אין? אני מנסה לדלות פרטים משיעורי ביולוגיה בתיכון
אה. אוקי. כאמור תלוי איך את מגדירה בן.
מה זאת אומרת? הוא בת או בן?
הוא מעדיף שיתייחסו אליו כבן.
אז הוא בת?
לא. הוא בן.
עם ציצים?
קטנים.
אני מסתכלת עליה במבט אבוד.
אל תסתכלי עלי ככה, היא אומרת לי, שתינו יודעות שאחרי השיחה הזו יבוא פוסט בבלוג.
אני במשבר כתיבה אני אומרת לה.
אהה. היא מסתכלת עלי במבט הזה שלה, אבל איכשהו אני מרגישה שממש כרגע יצאת ממנו. 
————————————————————————————————

ת'כלס? ממש לא בא לי לעבור עבודה. לא בא לי לא-להכיר אף אחד חודשיים עכשיו. שאף אחד לא יכיר אותי. לא בא לי לאכול לבד בהפסקות, לא בא לי להכיר ביזנס חדש, טבלאות חדשות, קודים חדשים, ספריות חדשות, לא בא לי ללמוד איזה אינסטנסים שייכים לפרודקשן ואיזה לטסטים, איפה הסביבת פיתוח, ואיך קוראים לאיש של הסיסטם. נמאס לי. אני רוצה לעבוד במקום אחד. אני רוצה קביעות. אני רוצה להיות כמו ההורים שלי, טוב לא כמו ההורים שלי, אבל כמו אנשים נורמלים מהדור שלהם. כאלה שהתחילו בגיל 22 וגמרו בגיל 62 עם פנסיה. בלי תזוזות. בלי אוטו חברה. בלי כל שנתיים להחליף מקום עבודה- טכנולוגיה-מנהל-ביטוח מנהלים-קרן השתלמות. חיים פשוטים אני רוצה. חיים בשני אקורדים. חיים שלא אומרים שום דבר. סתם חיים. חיים סתם.

And perhaps at some later date it will be pleasant to remember these things.

(Publius Virgilius Maro Vergil)

פורסם בקטגוריה כן. טוב. בסדר. | 44 תגובות

מדור פרסומי

מנהל בלוגלי ואני, יש לנו מערכת יחסים של חיבה הדדית. מדי פעם הוא עולה מולי ואנחנו מקשקשים. לפעמים זה סוג של "הכה את המומחה" – החל מאיך מוסיפים תווים מיוחדים ב HTML וכלה במה זה לעזאזל פרנץ' מניקור*. לפעמים זה סתם כדי לשאול אם אני עדיין בחיים (מה שמאד מרגש אותי, ובצדק, בהתחשב בזה שאם אני אמות יידעו מזה רק כלבה אנורקטית, כמה פרעושים ניצולי-ריסוס ומנהל בלוגלי הנ"ל. כנראה). ולפעמים סתם מיילים שהוא שולח כדי לשעשע אותי. בדרך כלל הם עוסקים בענייני אופנה (וכוללים מגפיים ורודים). בתור כתבת האופנה של בלוגלי, הוא כותב לי,  בטח תתענייני במוצר הבא:

הלהיט החדש לקיץ– "כפכפי טופלס" ללא רצועות הנדבקים לרגל בפטנט מיוחד – ללכת עם להרגיש בלי!  מעניקים את הנוחות של ללכת יחפים עם הגנה מושלמת לרגל. הכפכפים משווקים בלעדית  ברשת ENTER . אודה אם תוכלו לכתוב על כך.

ברור שנוכל לכתוב על כך, אני חוזרת במייל לאדמינסטרציה, אבל הם צריכים לשלוח לנו כאלה, שננסה. אחרת על מה נכתוב?
זה היה קוריוז, מתקבל מייל הבהרה מההנהלה.
קוריוז קוריוז, אני בשלי, אבל לא כזה רעיון גרוע. למה שלא תצ'פר את הבלוגרים שלך? מוצרי יחצנות תמורת פוסטים.
אוה, אבל אז כולם ירצו, הוא נלחץ קצת מהרעיון.
איזה כולם ירצו, אני אומרת לו, מה כולם כמוני? ראית כמה פוסטים נכתבו נגד פרסומות בבלוג? יש אנשים עם אידאלים. לא כולם רודפי בצע, חובבי ממון ומחריבי בתי מקדש כמו המרג',  ומוכנים למכור את הבלוג שלהם בעבור כפכפים ועוד כאלה שיש להם רק צד אחד.
אז את חושבת שזה רעיון טוב?
זה רעיון נהדר, אני אומרת לו. ואתה המנהל הכי טוב בעולם. ובכלל איש מקסים. וכותב נהדר גם. ואל תשכח מי הבלוגרית החביבה עליך. אוי ואבוי לך אם אני לא בראש הרשימה למוצרים השווים (אני מוסיפה גם חנפנות וסחיטה באיומים לרשימת התכונות התרומיות שלי).

תכיני את הציפורניים, אני מקבלת הודעה כעבור כמה ימים, יש הסכמה עקרונית.
ברור. אני אומרת לו. פוקסי גאלור.
כמובן שאנחנו רוצים תמונות. הוא מציין.
של הדבק על הרגליים?
הבטיחו שלא נשאר כלום על הרגל.
אם משהו יקרה לכפות הרגליים שלי, מישהו הולך לסבול, אני מודיעה לו נחרצות.
תמונה
כזו, הוא כותב לי. רק בלי השערות. 
אז אני צריכה להוריד שערות בשביל זה עכשיו? זה לא קצת מוגזם?
מה עם האג'נדה** שלי, שפיתחתי בעמל כה רב***?
ופרנץ' כבר עשית? שימי לב להפנמה, הוא מפרגן לעצמו.
עוד לא. אתה לא עוקב. פרנץ' זה בידיים. ברגליים זה לאק אדום כהה****.
צריך מילון מצולם, הוא מסכם. יאללה. אין לי זמן בשבילך. חלקנו אשכרה עובדים בעבודה. תכתבי כבר. ושימי תמונות גם. 
 

———————————————————————————-

אז הגיעו הכפכפים. ונשארו בעטיפתם תקופה ארוכה למדי*****.
ברחת עם הכסף מגוגל והכפכפים? נזף בי המנהל. תפרסמי כבר.
אני מחכה לרגע הנכון, עניתי לו.
שבמקרה הגיע אתמול. הכפכפים הוצאו מעטיפתם. והודבקו אחר כבוד על כפות הרגליים שלי. על המכתב המצורף היה כתוב שפיתחו את זה כמה חבר'ה בארהב הברית שאהבו ללכת יחפים. גם אני אהבתי ללכת יחפה פעם. הייתי בת חמש עשרה. מה הבנתי מהחיים שלי? 
נו, נאנחתי לעצמי, פלאשבקים לגיל 15.  רק שאני לא אהפוך חזרה לפמיניסטית, ואחזור ללבוש שרוואלים ולקרוע צווארונים של חולצות שחורות במידה XXXXXL. רק אלוהים יודע למה חשבתי שזה יפה ללבוש חולצות שבע מידות יותר גדולות. מצד שני זה מתאזן עם החולצות שבע מידות יותר קטנות שאני מתעקשת להידחף לתוכן היום בלי להתחשב בעמידות התפרים המסכנים (שיעשו אותם עם חוט דיג מצידי. העיקר שאני אתפרץ החוצה איכשהו) ארזתי בשקית קטנה ורודה נעליים רגילות, למקרה שהכפכפים החד צדדיים לא יחזיקו מעמד, ויצאתי לעמל יומי. קודם כל לקחת חבילות מהדואר (את צריכה סניף פרטי משלך עם כמויות החבילות שאת מקבלת, אומר לי בייאוש רמי מהמינימרקט המופלא במינימרקטים, שמתפקד גם כסניף דואר זעיר לעת מצוא. שמתי תבות דואר חדשות. תבחרי לך אחת. אני לא משתלט על הדואר שלך), אחר כך לבדוק מה קורה עם ההוא שמוכר משומשים באלנבי 88 (טוב תודה. וגם קיבל ארגז מד"בים****** באנגלית כריכה רכה. אז אחרי הביקור שלי מצבו השתפר פלאים. לפחות זה הכלכלי), אחר כך לעבודה. בשלב הזה קלטתי שאני עדיין עם המודבקים. הנעליים המשובחות שהבאתי איתי עדיין בשקית (זמש חום עקבים 10 סמ), ופשוט נוח לי בטירוף. התלבטות קצרצרה והן נשארות בשקית. אני עולה עם הדבקיות החביבות למשרד.
מה זה? ע' הקולגה למשרד שלי מסתכל עלי בזעזוע. זה נראה זוועה.
אולי, אני אומרת לו, אבל זה נוח ברמות. זה כל כך נוח שאני מצטערת שלא היו כאלה כשהייתי בת 15 מוזנחת. הייתי הולכת לישון איתם גם.
את יודעת שאת נורא נמוכה? תורמת א' (קולגה ב') את תרומתה החיובית לדיון.
אני יודעת, אני אומרת לה. סתם אני דופקת את [הקרסוליים/ברכיים/גב תחתון/כל התשובות נכונות] בדידוי נמרץ על נעליים בלתי אפשריות? (לעד תיזכר ההופעה של ברי סחרוף בקיסריה, שבה ה XP היה בטוח שהוא איבד אותי, וחיפש אותי איזה 10 דקות, עד שהוא הבין שאני עומדת ממש לידו. רק שהורדתי את הנעליים)
אז למה את הולכת עם כאלה? היא מקשה.
זה נורא נוח, אני חוזרת על עצמי. זה כמו ללכת יחפה.
אני לאמבטיה לא הייתי הולך עם זה, ע' מסרב לשמר על ראש פתוח.
אתה גם לא יכול, אני עונה לו. זה לא תקף באמבטיה.

בינתיים כבר הגיע הזמן לחדש את הלאק. וגם נשברה לי הציפורן בבוהן של רגל ימין. מי שאמר בטר לייט דן נבר לא ידע על מה הוא מדבר.

———————————————————————————-

כשאני חוזרת הביתה אני מורידה את הכפכפים. מסתבר שדבק על הכף רגל כואב כשמסירים אותו. לא נורא, אבל לא נעים.
חשבתי שזה לא אמור לכאוב, אומר לי הגיק. קראתי במכתב המצורף.
אז לא אמור. אבל קצת כואב. מה שכן, לא נשאר דבק על כף הרגל אחר כך. זה כן.
זה באמת כזה נוח?
זה נוח שזה לא ייאמן.
אבל אי אפשר ללכת עם זה לים, הוא מצטט מכתבי הקודש,
זה בסדר, אני עונה לו. בגיל 15 לא הלכתי לים. חשבתי ששמש זה רע.

עוד ניסיון. בלי ג'ינס הפעם. אבל השערות עדיין איתנו. בכל זאת. אג'נדה וזה.

———————————————————————————-

 *בניגוד למה שמסתבר יש אנשים שחושבים, פרנץ' זה לא הדבקת אבנים טובות וציור פסים מזהב על הציפורן. לא. זה הדגשת הצבע הטבעי של הציפורן. פס לבן בחלק העליון שלה, ולק בהיר שמכסה את הכל. זה עדין ומטופח. כל מה שקשור בזהבים, ציורים, זרקונים ואבני אודם על הציפורניים שייך לכל הסקטור שנקרא "בנייה" ולא לפרנץ'.
** למה לא להוריד שערות ברגליים. כי זו כניעה לתכתיבים הגבריים של היופי. ושערות ברגליים זה דבר טבעי. לא צריך להוריד אותן רק כי גברים חושבים שעדיף חלק.
***סתם, חנית נתנה לי, אחרי שאמרתי לה שאני צריכה אחת שתצדיק את העצלנות*****   שלי. לא בא לי להוריד, נו. נמאס. כמה שנים אפשר להתעסק עם זה?

****יוחזר גוון "ויוה לה דיוה"! איך הפסיקו לייצר את הצבע המושלם הזה? אני שונאת שאני נאלצת להסתפק בתחליפים.
*****תכונות טובות של המרג' = תכונות טובות של המרג' + עצלנות
******אני קוראת רק את הקלאסיים, אני אומרת לו, כשהוא מנסה להכיר ביני לבין אסופת המד"בים הטובים ביותר לשנת 2002. יותר מדי בלבול בין מד"ב לפנטזיה בשנים האחרונות. מצטערת. אני אוהבת את המד"ב שלי חזק וקשה. עם הרבה פיזיקה וחלליות, ובלי פיות שמדברות עם עצים. 

An intellectual is a person who has discovered something more interesting than sex.
(Aldous Huxley)

פורסם בקטגוריה כן. טוב. בסדר. | 35 תגובות