על אנשים ועכברים. ונזלת. וקצת גיל 16 גם.

זה התחיל ביום שני בבוקר כמו אלרגיה קלה לאבק, שאיכשהו יש לו נטיה להצטבר ביני לבין הכלבות, ולהזכיר לי שאם אני לא אנקה את הבית פעם בארבע שנים סיכוי סביר שאני אמות מאסטמה. כשהבנתי אחרי שניים וחצי דונם טישו ושפשופים דרגה ג` באיזור האף שזה לא הולך להפסיק הכרזתי בפני הכלבות על מצב חולי מתקדם והתרסקתי על הספה. כשאני שוכבת על הספה בחוסר אונים, עולה על גדותיי מכל פתח אפשרי באיזור הפנים, ובטוחה שאוטוטו אני משיבה את נפשי לבורא, הגעתי למסקנה שאין דבר נורא יותר מלהיות חולה ולבד. ובלי תרופות בבית. ניסיונות נואשים למצוא משהו שירגיע את שטפונות הנוזלים שפרצו ממני בלי שום אזהרה מראש, העלו כדור אופטלגין אחד ועשרה כדורי חמוציות. לקחתי את כולם וקיוויתי לטוב. תקווה שהתבדתה כמובן ושלחה אותי להתקשר בהיסטריה לצמח ולהודיע לו על מותי הקרוב מצונמי פנימי אם לא ייעשה מעשה במיידי. במיידי אני אומרת לו.

השעה אחת עשרה בלילה הוא עונה לי. אני במסעדה הודית שיושבים בה על הרצפה (מטפלים אלטרנטיביים וצורות הבילוי האלטרנטיביות שלהם) וממש בא לי לטפל בך עכשיו.

אין ברירה אמרתי לו. זה או לטפל בי או לדאוג למשהו ללבוש בהלוויה. ושחור זה ממש לא הצבע שלך. אז אני במקומך הייתי חושבת פעמיים.

אוקי, הוא נכנע בעצב, מה יש לך בבית?

אין לי כלום בבית.

מה בכל זאת?

חיפוש אינטסיבי העלה קוטג`, שני קרקרים שעבר זמנם וחבילת פסטה לא ראויה לשימוש. תבלינים? ניסה הצמח המסכן. מלח. ענתה המרג` עקרת הבית המופתית. צמחים? יש כמה בגינה אבל אין לי מושג מה הם. והם גם לא נראים ידידותיים. לימון? דבש? מרווה? משהו לעשות איתו תה? מים אני עונה לו. ובוגונוויליה שגדלה פרא. טוב הוא עונה בצער. אני אתקשר אלייך שאני אצא מפה ונראה מה לעשות. שעה וחצי אחר כך הוא מתקשר לשאול איך אני מרגישה. בדיוק תפסת אותי עסוקה בלהלחין לעצמי שיר אשכבה, עניתי לו. ולא. אני לא מוזיקלית.

מבין שנחרץ גורלו הצמח מפקיר את החופש האישי שלו, ומוכן לנסוע על האופניים להביא לי אנטי היסטמינים אם רק אמצא בית מרקחת שפתוח בשעות האלה. אני גונחת קלות בדרכי לאינטרנט שנמצא מעבר להררי החושך אשר בחדר השינה, ומודיעה לו שכנראה יש אחד בלוינסקי. חצי שעה אחר כך הוא מתקשר כדי להכתיב לי את פרטי הצוואה שלו.

לא התבלבלת קצת? אני שואלת אותו, זו אני שגוססת פה למוות כשלצידי רק טישו משומש וקצת קוטג`.

אם כשאמרת בית מרקחת התכוונת לסוחר סמים שהציע לי עכשיו שורות או לשתי הזונות האתיופיות שהציעו לי ממחמדיהן תמורת סכום סמלי, אז כן. יש פה בית מרקחת. רק שאני לא בטוח שאנטי היסטמינים זה הקיק שלהם.

תביא שורות אני אומרת לו. עדיף למות מאוברדוז מאשר מטביעה בנזלת.

בירור נוסף מעלה שיש בית מרקחת בלונדון מיניסטור. זה באבן גבירול! הוא מתלונן לי. ואני על אופניים!

שטויות, אני עונה. זה יופי של אימון.

הוא מגיע אלי בשלוש בבוקר כשברשותו קופסת אנטי היסטמינים ופרצוף אנטי מרג`. הוא מתיישב חגיגית בכורסה ומודיע – כדור אחד ביום.

מה אחד? אי אפשר יותר? לא מרג` חובבת הסוטולים תוותר על אופציה להסתמם בחוקי.

אחד. הוא חוזר בתקיפות. שאלתי את הרוקחת שש פעמים. באיזשהו שלב היא נהייתה חשדנית ולא ממש רצתה למכור לי את התרופה. הייתי צריך להישבע לה שאני חייב את התרופה לסבתי שעל ערש דווי. תקחי אחד. תראי את הלשון שלך? את בריאה לגמרי. אלרגיה זו מחלה של בריאות. מכל המחלות שיכלו לתקוף אותך במצבך זה הדבר הכי בריא שיכל לקרות. יכולת לקבל התקף אסטמה, יכולת לסבול מסינוסיטיס יכולת..

לקבל סרטן ריאות אני ממשיכה את קו המחשבה שלו. כן כשאתה מציג את זה ככה אני בהחלט בריאה ובמיטבי. זה היתרון של להיות מטופלת אלטרנטיבית. כששני מטפלים הוליסטיים אומרים לך שאת בריאה לחלוטין, יציבה ושפויה, אל תתפלאי למצוא את עצמך גוססת לבד על הספה כשמה שפעם היה המוח שלך נוזל החוצה דרך האף והעיניים.

אני לוקחת אחד ונשכבת על הספה מכורתי כשאני גונחת באומללות. יכולתי למות פה ואף אחד לא היה יודע, אני ממררת לו, הכלבות היו אוכלות את השאריות שלי, ואפילו לא היה ריח של גופה כדי שמישהו יחשוד בכלל שמתתי פה. יכולתי..

אויש, אומר לי הצמח, תראי, יש לך עכבר בבית.

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

מה קרה לך? את חולה? טלפון שגרתי מאבא שלי, האיש והחיים ההזויים, ביום שאחרי, מבהיר לו שכנראה אני לא במצב הכי טוב.

כדדד.. אדי עודה לו.. אדי מסכדה.. אדי חולה ועומדת למות ולאף אחד לא אכפד..

טוב אני מגיע. הוא מודיע לי

אתה באילת! אני מזכירה לו. וחוץ מזה – לא צריך להיסחף. כולה קצת נזלת. אין לי ממש כוחות לטפל גם בך. תבוא כשאני אבריא.

לא לא. את לא נשמעת טוב ויש לי הזדמנות לעלות למרכז.

חמש שעות ושני היסטמינים אחר כך נשמעת דפיקה בדלת. למזלי
ההיסטמינים כבר מתחילים להשפיע וחוץ מכאב ראש של נוזלים שנורא רצו לצאת ואז סכרו אותם באנטי היסטמינים, אני מרגישה לא רע בכלל.

את לא הולכת היום לעבודה? שואל אותי המוליד בעניין כשהוא מתיישב על הכורסה ממולי.

לא. אני עונה לו. אני חולה. ביקור זריז אצל הרופאה השיג לי אלרגיה לעונות מעבר ושני ימי מחלה. אני יכולה לשכב על הכורסה ולבהות בתקרה עד מוות. ליטראלי.

מעולה, הוא עונה לי.  את לא צריכה את המיטה עכשיו נכון? אני ממש עייף. אני הולך לישון.

מה מצבך? מסמס לי הצמח.

חולה. אני עונה. ומטופלת באבא.

הגיע בסוף? הוא כותב

ששש… אני כותבת חזרה, אל תעיר לי אותו עכשיו. עד שהוא נרדם.

כשהוא קם הוא מתפלא למצוא אותי בדיוק באותה תנוחה שבא הוא עזב אותי.

מה אתה מסתכל בכזה תימהון, אני אומרת לו, אני ככה כבר יומיים. קטטוניה כבר הפסיקה להגדיר אותי.

מתי אכלת בפעם האחרונה? הוא שואל באבהיות.

לא זוכרת אני עונה לו.

כשהוא חוזר מבדיקה יסודית של המקרר, הוא מודיע לי שכנראה נאלץ לאכול צהריים בחוץ.

קומי הוא מגרד אותי שניה לפני שאני מתמזגת סופית עם הריפוד של הספה. הולכים.

אנחנו מחליטים לנסות את המסעדה ההונגרית שליד הבית. תוך דקות אבא שלי חוזר בזמן. הוא מקריא את כל התפריט בהונגרית, כשהוא מגלגל את השמות של האוכלים שוב ושוב ונוזף בי על הריש הלא הונגרית שלי.

איך? איך בת למשפחה טרנסילבנית גאה, הוא מגלגל עיניים באכזבה, גם לא מסוגלת להגיד כלום בהונגרית  (אולי כי יותר קל לגדל עוד אצבע ביד ימין מאשר לדבר את השפה הזו?) גם לא אוכלת בשר וגם לא אוהבת פלפלים? אה? איפה טעיתי? הוא גונח לעצמו כאילו הוא מגדל ערפדים על בסיס קבוע בארון בגדים שלו.

התחתנת עם מרוקאית? אני מזכירה לנצר ההוני שיתחיל לקחת אחריות על האימהות שהוא בוחר לילדים שלו.

כן. זה. נכון. אבל זה כי חשבתי שהיא תבשל טוב. אנחנו חוזרים לתפריט ומזמינים גויאש (כי ככה אומרים את זה בהונגרית אהבלה) בשבילו, נוקדלי (שזה כמו פסטה בלי רוטב ובצורה של חריוני יונים) בשבילי, ומרק שועית לפתיחה. שוב אני מגלה כמה קל לאתגר את הצמחונית שאני בשנים האחרונות. שלוש חתיכות הסלמי שצפות לי במרק לא רק שלא מרתיעות אותי, אלא עוברות אחר כבוד לצלחת של המוליד ואני מסיימת את המרק כאילו לא ראיתי אותן בכלל. די. מספיק. המרג` כבר ענתיקה אינאף. מותר לה להנות ממרק שועית בלי ייסורי מצפון. עברו שבע עשרה שנה. הגיע זמנן של בנות ארבע עשרה אידאליסטיות טריות לסבול.

כשאנחנו חוזרים הביתה מועשרים בהונגרית מדוברת, אבא שלי זוכה לפגישה אינטימית במיוחד עם הדייר החדש.

דבר אחד אני לא מבין הוא אומר לי, אם לך אין מה לאכול בבית הזה, אז איך לעזאזל העכבר הזה שורד פה?

כל עכבר וגורלו אני אומרת לו בעצב.

כן אה, הוא מהרהר נוגות. עכבר אומלל. חי מתחת לקו העוני.

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

פינת  הבגרות המנטלית:

 

חוץ מזה נגררתי עם ה NONO לאיזו מסיבה, שהסיבה היחידה שהצליחו לשכנע אותי לבוא אליה היא שהיא נורא קרובה אלי הביתה. זה, וגם זה שאני נמצאת במצב של געגוע מתמיד לשתי החמודות האלה שכבר כמה חודשים חיות בסוג של חו"ל.

הג`אמפי NO הצליחה לגרור אותי לרקוד, השאנטי NO היתה מתוקה כהרגלה, היה נראה כאילו זה הולך להסתיים כמו עוד מסיבה חביבה, וכבר תכננתי לארוז את עצמי וללכת כשפתאום קיבלתי הודעה. ההוא-עם-האחרת-שלא-אומרים-לו-כן (אויש נו. תנסו לעקוב. כולה שני פוסטים אחורה) על הקו. שני סמסים אח"כ כבר מצאתי את עצמי מתלטפת איתו מאחורי עמדת הדיג`י לזכרה של כימיה מופלאה, כשאנחנו מהמהמים אחד לשני כל מיני געגועים שיכורים (אני) והבטחות אווריריות שלא מתכוונים למלא (הוא) כאילו לא הכפלתי את הגיל שזה לא פאתטי לעשות את זה. שלא לדבר על זה שהפעם האחרונה שהוא היה טינאייג`ר היתה לפני איזה שלושים שנה. ומילא כל זה אבל כשהדיג`י החליט להקדיש לנו שיר (עזבו) לונותר לי אלא להתנחם בזה שבניגוד לגיל שש עשרה, עכשיו כשאני אומרת `לא` זה מצליח להחזיק לפחות שלושה שבועות.

 

-ציניות והכל וזה, אבל שמישהו יוריד לי את החיוך הטפשי שמרוח לי על הפרצוף כבר שלושה ימים-

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

שנאמר:

לא פעם זה קשה,

אבל לרוב מילה טובה תמיד עושה לי טוב.

רק מילה אחת (או שתיים) לא יותר מזה

מיד עושה לי טוב

 

(והבדיחה? פרטית)

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

ובפינת התרבות?

 

הירשל יושב בינו לביו עצמו ומצייר כנגדו כל מיני נשים שנבראו להנאתם של בני אדם. מי שמפנק את יצרו לבו מעלה טינא. קשה לו לישא עיניו באשה וקשה לו להסיח דעתו ממנה. הסיע עיניו מן האשה נפשו חסרה, נתן עיניו באשה נפשו נבוכה, בין כך ובין כך אין לו מנוחה.

 

(עגנון. סוג של גבר. סיפור לא פשוט. לא פשוט בכלל)