אחרי החגים יתחדש הכל

הי מרג`י, קולו של אבא שלי מהצד השני של המדינה (טוב הוא לא באמת קורא לי מרג`י. אבל גם השם האמיתי שלי הולך טוב עם יוד בסוף), יכול להיות שאני אבוא היום, אני קונה לך בושם מתנה לראש השנה.

אבא שלי מכיר אותי רק 31 שנים. מתוך עשרות השנים של הכרותינו היו אולי שנתיים שהשתמשתי בבושם. הן ממוקמות במקביל לשנים שבהן ענדתי שעון. איפושהו בין גיל 14ל 15.

מאז חלפו עשרים שנה כמעט ועדיין. אבא שלי מתעקש כל פעם מחדש לקנות לי בושם.

ליומולדת – בושם, לפסח – בושם, אפילו לחתונה הוא קנה לי בושם.

לשמחתי זה קורה רק בשש שנים האחרונות, מאז שהוא התחיל לצאת עם זוגתו הנוכחית ומשפחתה המאותגרת אבולוציונית. עד אז הוא קנה לי ספרים לפי רשימה שהוא קיבל מראש.

אבא`לה, אמרתי לו, אל תקנה לי בושם. אני לא משתמשת בבשמים.

מה את לא אוהבת בשמים? הוא התפלא בפעם השלושמאות וחמשעשרה.

לא. הם עושים לי מיגרנות. ואני לא מתה על ריחות תעשייתיים. גם אם הם עלו חמש מאות שקל.

אז מה את רוצה לראש השנה?!

מה אני תמיד רוצה? מה אף פעם אין לי מספיק? מה תמיד צריך עוד? ספרים כמובן. או דיסקים. או סרטים. חסר מה לקנות לי?

טוב, הוא אמר, אז אני מגיע ונלך לקנות ספרים ביחד. אחרי שנאכל טורוש פולוצ`נטה בבודפשט.

התברר שכבר אין סטימצקי בבית האופרה, אז התפשרנו על טאוור רקורדס. שעה אחר כך כבר הייתי הבעלים הרשמיים של מארז של חמישה סרטים של טריפו ודיסק שעל עטיפתו בובה מתנפחת בלונדינית.

המון תודה אבא! חיבקתי אותו מאושרת. עכשיו יהיה לי מה לעשות ביום כיפור. מה עם הפעוט`קה? אתה לא רוצה לשאול אותו אם הוא רוצה משהו?

לא, הוא אומר לי, אני כבר אקנה לו בושם.

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

בסוף לא ראיתי טריפו בכיפור. במקום התמקדתי בתחביבים האחרים שלי: ים, קנייית נעליים, ים, ים, קניית בגדים, ים, ספרים, ים, וחברה אחת מגרמניה שאני מחזיקה בשביל התיעוד

אז אם אתם ממש רוצים לדעת מה עשיתי בכיפור, קבלו תיאור מפורט ישירות מההיסטוריונית החביבה עלי.

 

(וזה שלא היה סקס, זה לא בגללי. אבל זה שהיה קארבר זה כן וכן)

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

הבובה המתנפחת אגב, התבררה כשייכת למרסדס בנד.  שנים כבר לא קניתי דיסק רק בגלל העטיפה. בפוקס הצליח לי. השיר החביב עלי הוא שיר מספר שתיים.

מכיוון שאלוהים כועס

מכיוון ששאר העולם זקוק לו כל כך

הוא עסוק

המלאך שלך הוא לא בדיוק

הוא עייף

המלאך שלך הוא מזייף

 

צריך לשמוע את זה בשביל להבין כנראה. יש משהו בקול של הסולן שאיפשר ממש להסביר.

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

ואם כבר להקות, אז סחבתי את הפנינט המעוצבת והעדינה, לאיזה פאב אפלולי לראות הופעה של גוטל בוטל. סוג של אופרת רוק. מצחיק בטירוף. הזוי לחלוטין. מוזיקלי לגמרי. אפילו המיגרנט נהנתה. גם NONO היו, או שאולי רק הג`אמפי NO בעצם. השאנטי NO נמנמה את רוב ההופעה.

(שמעתי הכל! היא טענה להגנתה אחר כך. פשוט לא ראיתי)

מרוב התלהבות גררתי גם את מר בלונד להופעה אקוסטית של הסולן. זו נראתה כמו אופציה טובה לערב של אחרי הרבנות. ואכן היה מאד כיף עד שהוא שר "קחי את הבלונד היפה שלך ועופי לי מהעיניים", שגרם למר בלונד לצחקק ברשעות עליזה,  ולי לחשוב פעמיים על החיים.

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

חוץ מכל זה, לאחרונה התחלתי לרוץ. שבע עשרה שנה עברו מאז הפעם האחרונה שרצתי. זו היתה ריצת 2000 בתיכון. הייתי חייבת לרוץ אותה בפחות משלוש עשרה וחצי דקות כדי שתהיה לי בגרות.

לא היתה ברירה אחזתי את שדיי בידיי ויצאתי למרוץ. 13 דקות וארבעים שניות. המורה כיוון מחדש את הסטופר ויצאתי מזה איכשהו. בסוף קיבלתי שמונים. כי כמו שהמורה שלי ליוגה אומרת – מה שחשוב זה לא ההישג. זו ההתכוונות.

(מצד שני היא גם אומרת לנו לחכך את ידינו בבית חזנו ולומר "שמשהו יעזוב שם". יש לה כל מיני הפרעות מוארות כאלה)

בכולופן ההרגשה נשארה בדיוק כמו בגיל שבע עשרה. המרג` הפכה לסוג של אטרקציה תל אביבית. היא וכל בו שלום. בשעה היעודה, מתאספים כל הבנים שרוצים לראות בנות עם חזה רצות, רק שבמקום מסביב לבית ספר זה בצ`ארלס קלור. אני כמעט בטוח�
� שיש לי כבר צופים קבועים.

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

ואם כבר בבז`ז`ים עסקינן, יצא לכן לעיין בפרוייקט הזנותי החדש של סווידריגאילוב?

 

http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=69947

 

אני אשאיר לכם לנחש לבד איזה שלי.

 

(ומזמן לא צוטטנו פה  את F החכמה בנשים. והפעם באבחנה חדה ומדוייקת על החיים, גם הוירטואליים, שלי:

"את אקסהביציוניסטית בעולם של פרנואידים").

 – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

 

בפינת ההתחלתי וכנראה לא אסיים:

 

זה פוסט שהיה אמור להיות משובח. לו רק הייתי במצב רוח המתאים לעניין. אבל לא הייתי.

לא בא לי למחוק, ולא בא לי לגמור. אז מפורסם אז איז. בלי סוף ובלי עריכה. דיימונד אין דה ראף כזה.

 

 

שתי גברות שמנות. אחד יום נישואים. שלושה אלוהינו. או משהו כזה.

 

 

תרשמי לך ביומן, אני מצווה על בועת נפשי, יום שבת. תשעה בספטמבר. אנחנו הולכות לחגוג את יום הנישואים שלי.

אין שום בעיה. היא עונה. דברי איתי עוד חודשיים כשזה יהיה יותר רלוונטי.

כשהתאריך מתקרב אנחנו נאחזות התרגשות. לאן נלך? אני שואלת אותה בציפיה.

סועדות מצטיינות. היא עונה לי. אחרי שהבועות הסתנכרנה עם המציאות וגילתה שעם המשכורת שהיא מקבלת היא יכולה גג לנסוע לחופשה זריזה באבו כביר, הוקפאה תוכנית חופשות מצטיינות, ובמקומה נשלפה התוכנית המוזלת – סועדות מצטיינות.

וויץ` מינז? אני מתעניינת בתוכניותיה המופלאות של הבועה, כשברור לי לגמרי שלא משנה לאן נלך יהיה הכי מצחיק בעולם. בטוח.

אני אומרת בופה, היא מסנג`רת לי במרץ. אכול כפי יכולתך. ואנחנו נבוא עם יכולת.

ברור אני עונה לה. שני כלי קיבול שכמונו? נראה מי יצליח למלא אותנו. אני בונה על שלושה סיבובים לפחות. ולא עם סתם צלחות וסכום. עם סירים ומצקות.

אולי נבוא מצפות לתינוק במקום סתם שמנות? היא שואלת

תבואי מאממת אני אומרת לה. זה יום נישואים שחוגגים פה.

אני אבוא מצפה. היא עונה, ומבררת מיד מה הבופה הקרוב לביתינו. קוקונט. היא מכריזה. BE THERE OR BE THIN.

יום שישי שלפני היום הגדול אני מקבלת מסר הסטרי מהיפה. היא לא מצליחה להשיג את הבופה. חייבים תוכנית חליפית.

אני מגייסת את כישורי הגלישה המופלאים שלי ומעלה את לחם ארז כאופציה.

מה לחם ארז? איכס מגעיל. היא מתמרמרת לי באישית.

מה את מקשקשת אני אומרת לה, רק מלקרוא את התפריט נהייתה לי שמחה בלב. רוטב חמציצים? גרגר נחלים? מגדל מסקרפונה? איפה חוץ מבלחם ארז מגישים את הקישוטים בתור המנה העיקרית?!

מה מסקרפונה? אני לא מורחת על עצמי חמישה קילו איפור בשביל לאכול גבינה,  היא מודיעה לי נחרצות. גבינה יש בבית. אני רוצה פירות ים. והרבה.

אנחנו מחליטות לחשוב על זה עד הבוקר, כשהיא מתקשרת להודיע שהיא חולה מתה עם תשמאות חום ואין מצב בכלל. שאני אדבריתה בערב. נראה איך היא תרגיש.

מסרבת לשבת לבד בבית ביום הנישואים של עצמי, אני מודיעה לאמא שאני באה. לשמחתי אבא שלי (והגרוש שלה) כבר עשה לה כאלה ייסורי מצפון על זה שהיא אמא רעה, שהבת שלה גוססת לבד על ספה ורק עכבר מורעב מארח לה לחברה, שהיא מוכנה לעשות כל דבר. כולל את הכרובית ברוטב שאני הכי אוהבת בעולם. ואפילו מתנדבת לשים לי בקופסה. ולא. אני לא צריכה להביא קופסאות מהבית כמו בדרך כלל. היא הכינה מהכל כפול ותשים לי בקופסאות שלה.

אני סוגרת את הטלפון כשאני תוהה אם כדאי לי בכלל לנסוע אליה במצבה. הרי ברור שחייזרים אימתניים חטפו את אמא שלי ושתלו במקומה מרוקאית חמה ואוהבת שמנהלת מפעל לקופסאות.

זה נשמע לי מאד לא בטוח להגיע לשם בגפי.

ההבטחה לכרוביות ברוטב מכריעה את הכף ואני מבלה שם איזה חמש שעות בטחינה מסודרת של כרוביות והגירסה של עלית לקרמוגית, כשפתאום טלפון מפתיע מהגוססת מודיע שכן. היא לקחה חבילת אקמול. ישנה שמונה שעות. וקמה כמו חדשה.

אני אוספת את הבועה בנשים שמספרת לי בדרך על הדיל הנהדר שהיא השיגה.

אנחנו נוסעות לרמת החייל, לג`קו. איפה שמחכה לנו שרימפס ואלכוהול בשישים וחמישה שקלים.

אני אחסוך מכם את הויכוחים הרגילים האם זה תל אביב או לא (זה לא. אני בטוחה) ונדלג ישר לסלטים.

מה זה? אני שואלת את הבועה כשמגיעים הסלטים. זו מסעדה מזרחית עם שרימפס?

מה זה בכלל הקטע הזה של להגיש אוכל במאפרות? היא אומרת לי. ואת קולטת שאנחנו הכי אשכנזיות פה? אנחנו?!

מה נזמין? אני שואלת אותה כשמביאים את התפריט. אוי את לא מאמינה! יש חריימה שרימפס! אני רוצה קוסקוס שרימפס, ולך נזמין מטבוחה שרימפס.

מסעדה מזרחית או לא? בואי נשאל את המלצר מה כדאי לנו. היא מציעה.

הוא ממליץ על שרימפס בחמאה יין  ושום ושרימפס תאילנדי ברוטב חלב קוקוס ותאלינדים.

הבועה שכבר הבנו שיש לה חולשה למלצרים מזמינה את שתיהן

…

 – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

ובפינת התרבות (שכולנו התגעגענו עליה כה):

 

"..ועם זאת אתה מתבטא באופן כל כך… מיוחד שאני מוכן אפילו לרשום את דבריך".

"מה זאת אומרת חביבי, מה פירוש לרשום?" שאל אדון באחצ`ייב בבהלה מסוימת, בעודו מתבונן בי בחשדנות.

"בעצם, אולי לא ארשום… סתם כך אמרתי."

"אתה בטח רוצה איכשהו לפתות אותי ואחר כך להפיל אותי בפח?"

"מה פירוש לפתות? "שאלתי בפליאה.

"ככה. הנה, עכשיו אתה תפתה אותי, ואני אספר לך הכל כמו איזה פתי, ואתה אחר כך תלך ותתאר אותי באיזה סיפור".

מיהרתי תכף ומיד להבטיח לאדון באחצ`ייב שאינני אחד מאלה, אלא שהוא המשיך עדיין להתבונן בי בחשדנות.

"ממש לא אחד מאלה! אצלכם מי יודע! ואולי עדיף. עכשיו גם פומה התחיל לאיים שיכתוב עלי, ועוד ישלח לעיתונים."

"הרשה לי לשאול," קטעתי אותו, בין היתר מרצוני לשנות את הנושא, "אמור לי, האם נכון שהדוד רוצה להתחתן?"

"נו אז מה אם רוצה? זה עוד שום דבר. תתחתן, אם כל כך מתחשק לך , לא זה מה שרע, אלא משהו אחר… הוסיף האדון באחצ`ייב מהורהר.

המ… על זה, חביבי, אני לא יכול לענות לך לאשורו. הרבה נקבות נדחקו שם עכשיו, כמו זבובים על הריבה. ולא תדע איזו רוצה להתחתן. ולך חביבי, אומר כידיד: אני לא אוהב את המין הנשי, רק אומרים עליהן שהן מן המין האנושי, והאמת, רק ביזיון ותועבה, וגם את גאולת הנפש הן מקלקלות…"

 

 

"הכפר סטפאנצ`יקובו ותושביו". פ.מ. דוסטוייבסקי האחד והיחיד.

 

 

 – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

  

את התמונה המקסימה מאד לדעתי, צילם אופיר קפון. הדוגמנית השווה ביותר היא  יאני1. ביקשתי (וקיבלתי) עוד כמה כאלה. כולן יופיעו פה כנראה. יש למה לחכות.