חצי חצי

 

הפרטי שכח שזה היום, אני מדווחת למוליד והעד כשאני סוגרת את הטלפון. הוא היה בטוח שזה ב 28.

איך הוא הגיע ל 28? שואל אותי המוליד שגוייס לתפקיד העד.

אני יודעת? הכפיל והוסיף 4?

המוליד`קה הופך בשניה לעד של שנינו. יצא משתלם לגרורותו מאילת.

ואת אומרת שאני לא מעריך אותך. הוא נוזף בי. איזה עוד אבא זקן בסובארו עצובה היה מגיע מאילת עד כאן בשביל הבת הלא יציבה שלו?

 

כשהפרטי מגיע אנחנו מקבלים מסמך למלא. מה הסיבה לגירושין? אני שואלת אותו. לא יודע הוא עונה לי. מה 15 שנות לימוד? הוא מסתכל עלי, מאיפה לך?

מה לעשות? אני עונה לו, אני רק נראית סתומה. בעצם אני אקדמאית.

מה הסיבה לגירושין? ניסיתי אצל העד היקר. אָהַבְּלוּת. הוא עונה. תכתבי שהסיבה היא שני אהבלים.

תכתבי לא מסתדרים, הפרטי כרסם את השאריות של הבייגעלה שלי. מה זה משנה כבר?

 

נכנסנו אל כבוד הרב. איש חביב ביותר. אין לנו שמות חיבה  אין לנו שמות אחרים (אלא אם כן אנחנו מעוניינים שהשמות מרג` ופרטי יופיעו לנו בגט). אין להורים שלנו שמות חיבה. ואבא שלנו לא כהן. מהנקודה הזו, אני מפסיקה להיות סתם מרג` והופכת למרג` בת המוליד והוא לפרטי בן המולידשלו. אולי תתחתנו במקום להתגרש? הוא מציע. תעשו את זה נכון הפעם? חופה וקידושין כדת משה וישראל? לא.. לא.. מלמלנו נבוכים. אין סיכוי לשלום בית? הוא שואל. אנחנו מסמיקים. איך הגענו לכאן בכלל? מה זה קשור אלינו כל העניין הזה?

ניסינו. הפרטי מציל את המצב. לא הצליח. טוב, הוא מוותר. תחשבו על זה בינתיים בחוץ.

 

כשאנחנו חוזרים מהסיגריה, אנחנו נכנסים עם העד המאגניב. עוד הפעם כל הסט שאלות והפעם אל העד: אין לנו שמות חיבה, אין לנו שמות אחרים, ואבא שלנו לא כהן. בטח שאני כהן הוא אומר לרב. אני מסתכלת על אבא שלי בתדהמה. מה? אני אומרת לו, היום זה היום שאתה כהן? לא יכולת לבוא ביום שאתה סתם? לא לא מתעקש המוליד. אני כהן. הרב נראה משועשע מכל העניין. אז אתה כהן, אה? איך אתה יודע? אני יודע. הוא עונה בוודאות. סבא שלי היה כהן, ואבא שלי היה כהן, אבל הוא החליף את השם.

אבא שלך היה סייד! אני אומרת לו.

אהממ.. הרב מחייך אליו בסימפתיה, ראית את סבא או את אבא עושים משהו של כהנים פעם?

לא. הוא עונה. מן הסתם. אלא אם כן כהנים נוהגים לעשות טיח על בסיס יומי. אז איך אתה יודע? הרב ממשיך לנהל את הדיאלוג ההזוי עם המוליד ההזוי לא פחות. אני יודע הוא אומר לו. כשעליתי לתורה עם הבן שלי, אמרתי את הדבר הזה שהכהנים אומרים. נו טוב הוא משתכנע. אז אתה כהן. תגיד, הוא אומר להזוי`קה המעיד בעוז, מה עם שלום בית? אין סיכוי לשכנע אותם? המוליד מסתכל עלינו, מסתכל על הרב, ואומר לו – עזוב. תן להם להתגרש קודם. זה הסיכוי היחיד שהם יחזרו להיות ביחד. ובפעם הבאה כדי שזה יצליח, הרב אומר לו, כדאי שזה יהיה חופה וקידושין כדת. נו, זה מה שאני אמרתי להם, המוליד משתף פעולה בשמחה. אם זה לא ברבנות זה לא רציני.

אני מנסה להחליט מה פחות קשור למציאות. זה שהפרטי ואני עומדים פה עכשיו ומנסים להתגרש, או זה שאבא שלי מנהל שיחת דודות עם כבוד הרב.

מה זה הקשקוש הזה? אני נוזפת בחוץ בכהן שזה עתה נולד. בגללך נהייתי מרג` בת המוליד הכהן.

מרג` בת המוליד הכהן הקדוש, העד ההזוי שהבאתי מתקן את הנוסח. שכחת את הקדוש.

הכהן הקדוש נוטש אותנו לטובת קפה בחוץ, ואנחנו יושבים ליד חדר הסופרים ומחכים שיקראו לנו. מדי פעם נשמע משם רעש של פן ומישהו יוצא עם קומקום. מה הם עושים שם? אני שואלת את הפרטי. זה חדר סופרים או מספרה?

איזה קלף נקבל לדעתך? הוא שואל אותי

מאיפה לי? אני עונה. אס לב?

בטח חום כזה, עם שרוף בקצוות.

בינתיים יוצא זוג אחר. נו, אומרת אחת הבנות ליוצאת המאושרת, מותרת לכל אדם?

מותרת לכל אדם עאלק, אומרת הגרושה הטריה, אם הרב רק היה יודע מה אני עושה.

מה היא כבר עושה? הפרטי לוחש לי

מאיפה לי? אני לוחשת לו חזרה. שתי מכונות כביסה ביום? וגם תולה?

שיחקת אותה עם הנעליים, אומר לי הכוסית שהתחתנתי איתו. יפות.

נכון? הן מניו יורק. אני מרימה קצת את המכנסיים שיראה מקרוב, ומגלה ששוב גרבתי גרביים שונים.

לפחות הם דומים הוא מנחם אותי. לא השתנית.

 

עוד הפעם נכנסים. הפעם עם עוד זוג מכורכם למראה. הבנות יושבות בפינה השמאלית, הבנים בפינה הימנית. כבוד הרב מבקש מהפרטי לשים כיפה ולחזור אחריו כשהוא מגביה כל מיני דברים ומניח אותם שוב. אחר כך הוא עושה אותו דבר עם הבן השני. בינתיים כדי שאני לא אשתעמם, הפרטי מסדר את הכיפה על הצד ועושה לי פרצופים של  "תראי איזה נוער הגבעות אני". אנחנו מצחקקים אחד לשני וחוטפים מבטים נוזפים משני העדים, הרב והסופר.
שני אוטיסטים ברבנות.

שוב בחוץ. שוב מחכים. הפעם נכנסים לבד. רק שנינו. הקלף מוכן. אני צריכה להצמיד ידיים, והוא צריך לשמוט את הקלף.

מרג` בת המוליד הכהן מותרת לכל אדם. מודה לאלוהי ההיגיינה שאני נוהגת להתקלח בבקרים, אני שמה את הקלף מתחת לבית שחי וצועדת לדלת וחזרה.

זהו. נגמר? שואל העד המסור

לא. אנחנו עוד צריכים לקבל תעודות. אני תוהה אם יכתבו לפרטי איחור בתעודה.

בקופה אנחנו מגלים ששמו לנו תעודות של זוג אחר.

איפה התגרשתם? שואל הקופאי. באולם 201 אנחנו עונים. זה ההוא שאוהב לשתות יין, הוא אומר לנו. תמיד יש איתו בעיות.

אנחנו עם המזל שלנו, אני אומרת לפרטי, דווקא אנחנו היינו צריכים ליפול על האולם של השיכור.

הקופאי מנסה להתקשר להוא, ולא מצליח. בטח נרדם הוא אומר לנו. מכל היין הזה.

בסוף אנחנו מקבלים את התעודות. תראה אני אומרת לאבא שלי, יש לי עוד תעודה.

איזה יופי, הוא אומר, תמסגרי ותתלי במשרד.

נו, אומרת לי הפנינט כשהיא מגיעה לאכול איתי צהריים בהנרייטה, איך היה?

היה משעשע, וגם הפרטי נתן לי מאה חמישים שקל תלושים לצומת ספרים שהוא קיבל מהמלחמה.

יו! היא אומרת. גם אני רוצה!

אין בעיה, תתחתני, תתגרשי, תקבלי.

אני אחסוך לעצמי את הסיבוב הזה, היא אומרת. כל הברדק ובסוף את נשארת כמו שהתחלת.

אבל עם עוד 150 שקל לצומת ספרים.

מצד שני סוף סוף אני מבינה על מה היא מדברת כשהיא אומרת שהמדינה הזו זה לא משהו. אף מדינה שבה אשה בת אוטותות 31 צריכה ללכת עם ניר מתחת לבית שחי כדי להיפרד מבן זוגה לא יכולה להחשב כמדינה מתוקנת.

 

תם ונשלם.

 

================================

 

ובצירוף מקרים מופלא, עיינתי היום בקישורי הבלוג של בועת חיי, וגיליתי את הבלוג הבא:

 

ואני? לא אתן יותר להתיר אותי לאיש. ואם אחליט להתיר את הנפש, אתן עצמי רק היכן שהנפש תבחר בעצמה.

 

(כלה ארורה. 12 בנובמבר 06)