שחר תייג אותי. התגובה הראשונה שלי לעניין היתה
כל הסיפורים האלה נשמעים אותו דבר.
שיחקתי באטארי מגיל 6, אחר כך בקומודור, אחר כך בסגה, אחר כך ב 286 שלי, אחר כך שדרגתי אותו ל 486, אחר כך היה נטסקייפ ויאהו ו MIRC, ומספר שש ספרות באייסיקיו, ובסוף כולנו גמרנו עם אקספלורר 6 באיזה משרד עם יותר מדי ניאונים. תחרות על גיק השנה – היר ווי קאם.
אבל אז דובי שאל שאלה*. ופתאום בא לי לענות. רק לא ידעתי מה. כי אני חושבת שהיה לנו משהו מאד מיוחד. היינו דור כזה, שגדל במקביל לטכנולוגיה. היא התבגרה יחד איתנו. ומי שנחשף אליה היו האנשים האלה שבאמת אהבו אותה. כמו שפעם מי שהכיר את גנדלף היו אלה שבאמת אהבו לקרוא. זו היתה מן כת סודית כזו של גיקים מאוהבים, שכל ביט עשה להם עוד דפיקה בלב. שישבו ביחד בגיל 8 מול התותחים של האטארי, שבגיל 12 התפעלו עד דמעות מהרזולוציה של הסגה. שבגיל 14 היו מוכנים לנשק את דני השכן שקיבל אייפל (ירוק על שחור, למקרה ששאלתם) בשביל שעתיים מול הפלא, שבגיל 16 נקרעו מצחוק מההומור של מאנקי איילנדס 2 (80 מגה הארד דיסק חברים. כןכן אבא שלי פינק את הילדה שהוא הכי אוהב). ושבגיל 21 ישבו 14 שעות רצופות במירק, כי סוף סוף לא היה כל כך קשה למצוא את אלה שהם כמוך. הם כולם היו שם. ושרו את 'אחד מי יודע' בבינארית באנדרנט**.
עכשיו זה כל כך זמין. כל ילדה בת 14 מפחחחפחחת בבלוג שלה. אבל אז? אז זה היה הכי מרגש בעולם. אני מאושרת שהייתי חלק מזה. אני לא יכולה לסבול את העובדה שזה נשמע כזה חסר ייחוד. אני יודעת שהיינו מיוחדים. אני יודעת כי אני זוכרת איך היו כל השאר.
*האמת, מארג’, חשבתי על זה – זה לא קצת מוזר כמה מהבלוגרים הפעילים (המבוגרים) הם בדיוק אותם ילדים גיקים שישבו על המחשב מגיל 4? האם באמת מי שלא נכנס למחשבים מגיל צעיר לא יכנס עוד לעולם, לפחות לא ברמה מספקת כדי לפתוח לעצמו בלוג?
**כשהייתי באנדרנט, היה לי שותף לילי שמאד אהבתי. מעולם לא נפגשנו. אבל דיברנו שעות על גבי שעות. הניק שלו היה Pierrot. השם שלו אסף. מתישהו לקראת סוף השנה השניה באוניברסיטה הוא נעלם לי. עברו שמונה שנים מאז. אני אשמח לשבת על כוסית וירטואלית ולהעלות זכרונות. אם מישהו מכיר, יודע, שמע – אנא שלחו אותו אלי. תודה.
("אני לבשתי חולצה ירוקה, את חייכת אלי כשישבת עם חברה, נופפתי לך לשלום" נפגשנו. גירסת הבלוג של מרג'. כל הזכויות שמורות למעריב לנוער. של אז.)
-ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור-
You cling to your own ways and leave mine to me.
(Petrarch)
מרג' 
שאל דובי: "מי שלא נכנס למחשבים מגיל צעיר לא יכנס עוד לעולם, לפחות לא ברמה מספקת כדי לפתוח לעצמו בלוג?"
ואני לא יכולה שלא לענות, במיטב מסורת האינטרנט: פחחחחח. רואים שאתה חי חיים מוגנים, ולא מכיר את קהילת הבלוגרים הקטינים הענפה והפעילה עד מאד של ישראבלוג, שמתאפיינת בהרבה דכאוניות עד חיתוך ורידים, סקס זול ועלגות בלתי מתפשרת. (טוב, אני סתם מתרשעת, גם יש שם לא מעט דוגמאות יפות של דרדקים שיודעים לכתוב ולחשוב ולעשות, אבל להיות חיובית זה פחות כיף).
ולא יודעת מה את מדברת על זה ש"כל הסיפורים האלה נשמעים אותו דבר". לי בבית ספר לא היה מחשב, ולכל החברים שלי היו כל מיני מחשבים עם שמות אזוטריים שלא ידעו לדבר אחד עם השני. אלף פעמים למדתי בייסיק בכל מיני חוגים, ופעמיים לוגו, ועוד קצת פסקל, ובפעם הראשונה שלמדתי מחשב, בכיתה ד', זה היה בכלל בכרטיסים מנוקבים. ואחרי שלמדתי את כל זה, שכחתי הכל, כי לא היה לי מחשב לתרגל עליו, כזכור; אחר כך לא היה לי מחשב, אבל להורים שלי היה איקס-טי. שיחקתי בו טטריס; ואז לא היה לי מחשב, אבל לאח שלי היה 486, כי הוא למד במגמת אדריכלות והיה צריך מחשב שאפשר להתקין עליו Arc+. גם על המחשב הזה שיחקתי טטריס. וגם על האיקס-טי של ההורים, שהכרטיס הגרפי שלו שודרג וכבר היו לו ה-ר-ב-ה יותר גוונים של ירוק, מה שעשה את חוויית הטטריס הרבה יותר מלהיבה.
ובסוף, כשהייתי באוניברסיטה, אח שלי קנה מחשב חדש יותר והוריש לי את הישן (חלונות 3.1! וורד 2!), והאוניברסיטה נתנה לי אינטרנט בחינם, ואני התקנתי מודם 14,400 והצטרפתי לחנונים. וגם שיחקתי טטריס.
בקיצור, אם נדמה לכם שהסיפור של כולם הוא אותו דבר, זה כי אתם פשוט לא יודעים מה זה ילדות עשוקה. וטטריס.
לזה את קוראת ילדות עשוקה?
אצלנו בקיבוץ לא היו אפילו טלפונים בבתים! אם רצינו להתקשר לעיר הגדולה (קרי – סבתא) היה צריך ללכת לאחד המקלטים שבהם היו טלפונים ציבוריים. כדי לתקשר עם חברים היינו עולים על הגג ומנופפים בדגלי סמפור.
בחופשת הקיץ היו מביאים כמה מכשירי אטארי, מחברים אותם לטלוויזיות שהיו מציבים במיוחד בכיתות ושם נפתח לפנינו העולם המרהיב של פונג!
הקשר הראשון עם העולם הגדול היה באמצעות תחנת רדיו חובבים שהייתה במשק, שאות הקריאה שלה חקוק עד היום בזיכרוני. אז, ל CQ עוד לא היה I. שעות וימים של כיף בהאזנה לרעשים אטמוספריים תוך ניסיון לדלות מתוכם אנגלית רצוצה של חובבים טורקים ויוגוסלבים, או מה שהם לא היו.
כשהחלטתי, אי שם בראשית שנות ה-90, להפסיק לעשות למורים שלי באוניברסיטה חיים קשים ולהתחיל להדפיס את העבודות שלי השגתי ממקום לכשהו מכונת כתיבה. מכנית.
אח"כ התקדמתי למחשב 8086 עם תכנת עיבוד תמלילים א-ב ומדפסת סיכות.
את תיבת המייל הראשונה שלי פתחתי דרך האוניברסיטה, כדי להיות בקשר עם אחשלי שנסע לעבוד בארה"ב. אז (נגיד, בסביבות 1993) היו בקמפוס בהר הצופים *שתי* עמדות אינטרנט, שהיו מסופים של מיינפריים ולא היו מסוגלים להציג תמונות.
מחשב אמיתי קניתי רק אחרי שעזבתי את המשק ועברתי לעיה"ק תובב"א, וגם אז לקח לי זמן עד שגיליתי את האינטרנט.
אבל אני לא מכור. באמת שלא. אני יכול להפסיק בכל רגע. בחיי. תראו. הנה אני מפסיק. די.
Luxuries!
(טוב, הייתי חייבת. אבל אני לא ממשיכה עם הפייתוניזם הזה, בחיי).
הזכרת לי: המפגש הראשון שלי עם איי-בי-אם (או כמו שזה נקרא אצלנו בבית, אִי-בֶּה-אֶמֶה, כי ככה אומרים את זה בספרדית) היה דרך מכונת הכתיבה הישנה של אבא שלי – בספרדית – שהשתמשתי בה כדי להדפיס סיפורים ותסריטים שכתבתי – באנגלית, כי מה לעשות, המכונה לועזית – כשהייתי קטנה.
שנים אחר כך קלטתי שהאי-בה-אמה של ילדותי והאיי-בי-אם של (עאלק) בגרותי זה אותו דבר…
ואני עוד זוכרת כשהייתי מתרגלת והיינו מסבירים לסטודנטים שלנו שכשהם מגישים תרגיל, הם מתבקשים לא לכתוב אותו בעיפרון או בעט בהיר, כי קשה לנו לקרוא את זה. הרוב עוד הגישו אז תרגילים בכתב יד. מזעזע.
וגם גרנו בקופסת נעליים באמצע הכביש. שתדע.
ואילו אני למדתי השבוע איך מדליקים מחשב, הפעם בגרמנית. למדתי מה זה ביט ומה זה בייט ואיך פותחים תיקיה בוינדואוז. מדי פעם צצים דברים שבאמת לא ידעתי כי תמיד איך שהוא מעולם לא יצא לשאול או שאף אחד לא חשב שצריך ללמד את זה או שלא התעמקתי בהם – כמו כל האופציות לשדרג את שומר המסך.
בקורס ששלחו אותי אליו מלשכת התעסוקה מתחילים כל כך מאפס שהסבירו איך להדליק את המחשב, את המסך והוקדשו לפחות 3 שעות מלוות בשקופיות ותדפיסים לגבי כל הכפתורים במקלדת. וכך למדתי ש-alt gr זה alternate graphic וגם את חשיבותו למקלידים בגרמנית – בלעדיו אין שום דרך לעשות את השטרודל (למי שיש גישה למקלדת וירטואלית גרמנית ורוצה לנסות: alt gr + Q). ואגב, בגרמניה לא קוראים לו שטרודל אלא at sign. הם דווקא נורא משועשעים מהאסוציאציה של היושבים בציון.
אבל ורד, אני כן מכיר את זוועות ישרא. העניין הוא פשוט שאלו אכן ילדים שגדלו על מחשבים. לא חננות מחשבים כמונו, אלא סתם ילדים שמחשבים היו ברורים מאליהם עבורם כשהם גדלו – אני רואה את אח של אשתי, שמבין במחשבים קצת פחות משאני מבין בכירורגיה נוירולוגית, אבל כשהוא בבית, יושב שעות על גבי שעות מול המחשב עם האייסיקיו שלו שדחוס בחברים מפגרים שלו ועם מגוון המשחקים הפרוצים שלו – והוא לא מודע אפילו לכך שעד לפני, נגיד, 6-7 שנים, מי שהתנהג בדיוק כמוהו היה סופר חנון.
ד'ה טיימז, דיי אר אה צ'יינג'ינג.
אני העדפתי להיות בחוץ כמה שיותר ולשחר לפיתחן של הבנות הכי מפותחות בכיתה בחורשות הפתוחות שבאיזור.(אין כמו להיות באוויר הפתואח)
כשהן סיימו להתפתח ופתחו תיבת דוא"ל נאלצתי גם אני להדביק את הקידמה.
——————————————————————-
עיזרו נא ילדות וילדים לגיאמו למצוא כמה פעמים מסתתר השורש פ.ת.ח במשפטי הפתיחה הללו.
בין הפותרים נכונה יוגרל סט פיתוחים מהודר.
במלגלגים ינעץ חטף פתח במפתח הלב.
הצלחת לכתוב משהו שחשבתי עליו אבל לא הצלחתי לנסח – לוורבל.
לא הבנתי למה זה מבאס. עכשיו אני מבין – כי זה פשוט חסר יחוד. עכשיו כולם כבר מבינים, וטוב שכך. כי נראה שבזמנו זה מה שרציתי. שכולם ידעו ויתרמו לפלא.
והתכוונת דלנט נכון?
דלנט שולטטטתתת !
נו, ידעתי שבסופו של דבר ייצא משהו טוב מהתיוג הזה.
אחחח, איפה הימים ההם שבהם במפגש חברתי אקראי עם אנשים לא מוכרים אפשר היה לזרוק "זה בדיוק כמו כשגנדלף נכנס לארמון של תאודן", ומבחינה זריזה של הפרצופים להבין אם מי שווה להמשיך לדבר. היום צריך להתחכם עם טום בומבדיל בשביל להשיג את אותן תוצאות.
איזה נעליים בדיוק בוג'? כי אצלי יש כמה קופסאות שלדעתי משפחה בת 4 נפשות יכולה לגור בהן ברווחה יחסית.
-הוא רציני עם זה שהוא מפסיק, הרפתן? אני כבר אמרתי שאני מרוצה מכל נושא הרפתנים שמסתובב פה לייטלי? יכוליות שלא אמרתי את זה מספיק? עזרי לי, את מכירה אותו-
התכוונתי אנדרנט. לגמרי. דאלנט היה אז מה שישראבלוג היום 😀
שחר אין ברירה, נצטרך להישאר עם הקלאסיקות. דוסטוייבסקי למשל. אם לא עשו את זה עד היום, כבר אין סיכוי שיסריטו אותו (אם כי אני בהחלט יכולה לראות את הניג' ששיחק את ההוביט בתפקיד אליושה. יש לו פרצוף דורש מכות)
את קראת לי פאקצה?
זה מה שקרה עכשיו?
מה פתאום?! נראה לך?!
קראתי לך לא לגמרי איכותי. זה הכל.
-אח! ימי הנטסקייפ היפים. עוגן הרם!-
דדוסטוייבסקי זה לא רע, אבל לי משום מה קל הרבה יותר לזכור שמות נולדוריים עתיקים מלהתמודד עם סבך הכינויים והשמות של כל דמות רוסית.
אני גיליתי שאקסל פשוט פותר את הבעיה
-כולה שלושה שמות לדמות. ועוד גג חמישה שמות חיבה. על עשרים-עשרים וחמש דמויות זה יוצא לא יותר ממאתיים שמות לזכור כל ספר. סתם אתה מתקטנן-
אקסל זה באמת מצויין, אבל אולי אפשר לנסות להעביר אותם ל-OpenID.
לעולם לא תעצרו את המוווווו!
מוווווו!
אאח, המודעות ממעריב לנוער. הטרפת לי את הצורה.
תחביבים – ים, רשת ג' ומייקל ג'קסון (הימים שמייקל ג'קסון
היה הבן אדם הכי מגניב שחי. עדיין שחור. עדיין עם אף)
(והציטוט של פטררקה בסוף – סחתיין, מארג'…)
דונט יו מווווווווווווווו מי!
או בעצם דו. פליז דוווווווו
🙂
ים, בריכה, עופרה חזה ומכתביות.
בדומה.
שין,
For us, there is only the trying. The rest is not our business
(T. S. Eliot)
ג'ורג' מייקל הופיע לא רחוק מכאן לפני שבוע. בסוף שכחתי מזה אבל אם היה צ'אנס כזה ב-84' או 85' – שמיניות באוויר הייתי עושה כדי ללכת לראות אותו.
תמיד תהיתי מי מוצא את עצמו במעריב לנוער. לא במובן של הגשמה עצמית אלא במובן של המדור הזה שאנשים מוסרים מסרים:
ראיתי אותך בהופעה של חנן יובל. לבשת חולצה שחורה וג'ינס כחול. היו לך לפחות שלושה פצעונים על הפנים ונזל לך קצת מבית השחי. נדלקתי. צור קשר דרך המערכת.
הייתי מוכר את שני האשכים של שמעון השכן בשביל להיות זבוב על קיר המערכת של מעריב לנוער בשנות השמונים. איזה דחקות בטח הלכו שם.
נוסטלגיה. כיף.
-גיל 16 הכל כזה גלידה מונטנה עם קצפת ודובדבנים-
הולכת לחפש את הג'ינס המשופשף שלי (צהוב זרחני) ואת החולצות של Fame
אוי, מכתביות! יש לי עוד איפשהו את אוסף המכתביות שלי מהיסודי. כולל כמה מרהיבות במיוחד של הולי הובי)*.
(בוג'י, מסגירה סודות אפלים)
____________
* אחרי הדיון האחרון כאן, מתעורר בי הדחף לקרוא לה הולי הוליבסקה הוליבוביץ' או משהו כזה.
אני אהבתי את נערת התותים. היו לי מחקים ועטיפות למחברות ומדבקות.
יו, כמה זכרונות!!
יש לך עדיין איפה שהוא חולצות של Fame?! ואני חשבתי שלשמור במשך שנים על חולצת סיום בית הספר זה סטייה.
והיו את הכפתורים המצחיקים האלה שהיו תוקעים עם סיכת ביטחון על הבגדים
ולפי זה יכולת לדעת עם יש לך עסק עם מעריצה של דייויד בואי,
ניק קרשאו או דוראן דוראן. מישהו זוכר איך קראנו לכפתורים האלה?
היו להם שמות?
-פול יאנג, שכחת-
לא אלוניס, זה היה בצחוק. אין ליחולצות של FAME באמת. הייתי בת 10 כשהיו לי. עברו 21 שנה. את יודעת. :))
-שלא לדבר על זה שהארון שלי כה זעיר, שאפשר להכניס אליו רק את הבגדים מהעונה הנוכחית :)-
במכתביות שאני זוכרת היו הרבה ברונו. והולי הובי. אבל גם ברונו.
לי פשוט לא היו מכתביות…
ולא חולצות של fame
אבל היו לי מלא פוסטרים של פול יאנג וניק קרשואו וסיימון לה-בון על הקירות
אפשר היה לחשוב שמדובר בסטרייטית
לי היו של פטריק סוויזי. הדרומי הצולע שכבש את ליבי בן ה 12.
לגמרי במקרה נתקלתי בזה היום.
ואני שלשום שוטטתי עם חברה בקומיקאזה וראיתי את חולצות "הדפס סופרמן, אבל משופשף לגמרי כדי שייראה כאילו שיש לי את החולצה הזאת כבר עשרים שנה".
יש בזה משהו מגניב ועצוב כאחד.
ולנו הבנים הייתה את סמנטה פוקס..(טאץ' מי,טאץ' מי…)
וכמובן הגיקים שביננו מסע בין כוכבים,STARWARS וכו'…
אח! איפה הם איפה הם הימים ההם שבלונדה שופעת היתה טרנד?
סליחה? הבלונדות השופעות יצאו מהאופנה ולא סיפרו לי?
הממ.
יצאו יצאו. מזמן יצאו.
וכבר חמש שנים הן אאוט מוחלט.
למען האמת ברונטיות חזק באופנה עכשיו. בשנתיים האחרונות יש תהליך מרהיב של חזרה לשורשים.
-F עשתה את זה כבר באייטיז. אם לסגור מעגל עם הנושא מלמעלה. הבלונדה צובעת לחום כבר שנים-
לא יודע אצל מי הן יצאו מהאופנה.לא אצל הבנים שאני מכיר לפחות 😛
גברים מפרגנים – עוד משהו שאף פעם אין ממנו מספיק.
יקירתי הבלונדה, בחיים לא תשכנעי אותי שיש לך מחסור בגברים מפרגנים. לא אחרי שראיתי אותך מחוץ לאינטרנט הזה שלך.
הי! את היכרת אותי לפני שהיה אינטרנט!
טוב, אולי לא לפני שהיה אינטרנט, אבל לפני שהוא נהיה כזה גרפי 🙂
-מחסור זו מילה חזקה-
לא הבנתי: איך זה סותר את מה שאמרתי?
אה
זה לא?
-מה את באה להתגאן עלי?-
אגב זה, שנים הייתי בטוחה שהמצאתי את ההיא שאמרה להתגאן, עד הסופש האחרון, ששחיתי (וואי, אני עוד זוכרת איך עושים את זה. ההתרגשות) בים לתומי ושמעתי את המשפט הבא:
-עומר, תיזהר על אחותך! שלא תיכנס למים בלי המצופים! היא יכולה להיטבע!-
(אין אין על אילתית. וואט א לנגוויג'. וואט א לנגוויג' אינדיד)
מתוך סקרנות מקצועית: להיטבֵעַ או להיטבָע?
הגרסה החביבה עלי היא "להתעלב".
השני, עם הקמץ.
אין ספק שאת מפסידה הרבה (מקצועית, רק מקצועית הכוונה) בזה שאת מסרבת להצטרף אלי לסופ"שים אילתיים.
האילת הזו – את תחבבי אותה. חמה וצהובה. והכחול הכי יפה שראית. ורטוב גם.
בה. שמש וחם וים וחול. כל מה שאני מתעבת במקום אחד, פלוס המוני אדם. ואילתים גם.
אי'פשר משהו עם פינגווינים, במקום?
אפילו פינגווינים הצליחו להבין שהכי טוב שמש ים וחול
-ראיתי במדגסקר. פינגווין עם אלונימיום. מצופף ת'פיגמנטים שלו כאילו היה מרג' בגיל 16 ולא יצור ארקטי דגרן-
(אין על הדוקומנטרים האלה, עם החיות)
סליחה שאני מפריעה באמצע הפינגווינים
אבל תשובה למשחק הזה לא נחשבת כפוסט מן המניין. ועברו כבר שבועות.
נו כבר.
אני באבל על טיב טעם. לא בא לי לכתוב.
-מה נותר בעצם? רק מינימרקט 2000 שמחביא לחם בפסח בשביל לקוחותיו הנאמנים וכמה רוסים עם תרבות. יגון-
שטויות. זה עניין אבולוציוני – גומחה אקולוגית שהתפנתה תתמלא עד מהרה. אם טיב טעם אחד הלך, יבוא אחר במקומו ויספק מעדנים לא כשרים להמוני העם המורעבים.
התבטלה העיסקה בין גידאמק לטיב טעם.
קחי ביס האם ותתחילי לעבוד.
טוב.
קניתי נעליים.
זה לא פייר מה שאת עושה. את כותבת לי שיש התרחשיות בחייך אבל לא נותנת פרטים. אין לי מושג אם מדובר בדיכאון, התאהבות משכרת של קייץ, פריצת דרך בקריירה או אפשרויות רבות ומגוונות נוספות.
תפרטי אישה!
איזה צבע?
כמה הם עלו?
מה הגובה?
באיזה כיוון החנות?
נו, שתפי אותי בחיים שלך.
דיכאון. שחורות. מעריכה שסביב ה10 ס"מ. רעננה מתחת לחד"כ.
את מפריעה לי לפרסם אחד חדש.
anni יקרה, גנבת לי את הבשורה הגדולה. כבר ניסחתי בראש תגובה הולמת בנוסח: "קומי בתולת ציון והתנערי מעפר אבלך" וגו'
אבל הנה בזכותך אני רואה שבמילא גם ללא הבשורה המשמחת הבתולה חזרה לחיים, אשרי שזכיתי.
בבתוליות מרשימה, אגב.
צחה זכה וטהורה עם קצת עפר באוזניים.
חשבתי. נגיד, ערפדים, כן? אז הם יש להם יכולת להתאושש מכל מיני פציעות ולהחלים. זה אומר שהן קמות מעפרן בתוליות?
(או שזה אומר שצדקה מי שאמרה שאסור לי לחשוב?)
כאילו מה? בתור ערפדית את נידונה להיות בתולה לנצח? אי אפשר להיפטר מזה בעצם?
-לא תודה. באמת. היה מספיק קשה להיפטר מזה בפעם הראשונה-
לך?קשה?עם איך שאת נראית בטח חצי התיכון רדף אחריך עם לשון בחוץ:)
😈 😈 😈 😈 😈 😈 😈 😈 😈 😈 😈 😈 😈 :twiמניקיתsted:
היי!!!
קוראים לי דניאל ואני עכשיו בת 11
אני מתה על התכנית התהילה!!!
יש לי את כל העונה הראשונה!!! 🙄
אני מחפשת כל הזמן דברים של פיים ולא מוצאת!!!
אם למישהו יש מושג איפה קונים תעדכנו אותי!!!
אמנם זה סדרה משנות ה-80 אבל אני בקתע של החמישיים עד השמונים…
אלביס,הביטלס,גידי גוב,כוורת…..
וכו'…וגם בריג'יט ברדו..:)
טוב…בבקשה תגידו לי ואני מתה על ברונו קוקו לירוי החתיך :)(: וגם דוריס שוורץ….בהתחלה של הקליפ שלהם…(הפתיח )רשום את כל השמות האמיתיים ומי שזוכר יש את הזונה מהעונה הראשונה ששרה בלו מון…
והיא חברה של דוריס….רק תזכרו…וגם..מי שיש לו חולצה של פיםם שהוא לא לבש והוא רוצה למכור שימכור לי 🙂 תכתבו פרטים……… אוהבת ומקווה שתגיבו דניאל