נמאס לי. אני לא רוצה לעבוד. אני רוצה חופש. אני רוצה חופש ארוך. אני רוצה להיות בבית. אני רוצה לקום בבוקר ולא ללכת לעבודה. במקום, לקחת את הספר שכבר חודש אני מנסה לגמור, וללכת לים. כן, לחצות את הכביש ולהיות על החוף. החוף המזוהם, החולי, מלא האנשים, והממוסחר שליד הבית שלי. אני רוצה לשבת על הכיסא. אני רוצה להזמין מים בטעם אפרסק. לשבת על הכיסא ולקרוא. לתת לשמש לשרוף אותי. אבל לשרוף טוב כזה. של כוויות דרגה ג'. אני רוצה את העור שלי בצבע ברונזה זוהר. אני רוצה שיער שרוף, ועור שרוף, ואדמומית על הלחיים. אני רוצה קו שיזוף. אני רוצה לחזור מהים ולהתקלח. ואז להיכנס למיטה ולישון צהריים. כן. זה מה שאני רוצה. לישון צהריים. אחרי שאני אוכל משהו. כי הים עושה אותי רעבה. משהו קליל כזה, של אנשים שחזרו מהים. איזה שניצל וסלט. ולישון. ולקום בחמש ככה. ולא להבין איפה אני נמצאת. ושייקח לי חצי שעה להתעורר. לשתות משהו ולאכול חתיכה מהעוגת גבינה האפויה שאני אקנה לי בקונדיטוריה, ואז להתקשר בעצלות לחברה. לפנינט אולי. לשאול אותה אם בא לה להיפגש היום, ושהיא תשאל אותי אם ישנתי. ולענות לה שכן. ישנתי. ישנתי שעתיים ואין לי מושג מה קורה איתי עכשיו. ולשבת איתה באיזה בית קפה. ולאכול ארוחת ערב. ולשתות מים בטעם אפרסק. ואז לחזור הביתה ולראות סרט. או משהו. וללכת לישון בעשר. זה מה שהייתי רוצה. זה כל כך מה שהייתי רוצה שאני בכלל לא מבינה איך רציתי משהו אחר פעם. איך רציתי לנסוע. ולכל המקומות האלה עוד. כל הימי חופשה המבוזבזים האלה בתאילנד, צרפת, ספרד, נפאל, סיישל, יוון, אמסטרדם, קפריסין, ויאטנם, אנגליה, איטליה, ניו יורק… לא חבל? איזו חסרת מנוחה הייתי. לנסוע. כל הזמן. לטוס. להספיק לראות. לראות מה? מה אני צריכה יותר מים? ושמש? ודירה שאני אוהבת לישון בה? הייתי אוספת אותם עכשיו. אוספת את כל הימים האלה ויושבת בבית. ולא עושה כלום. חוץ מללכת לים. ולקרוא ספרים. ולמזמז את הכלבה. ולראות סרטים בדיוידי. ולהיות שזופה.
———————————-
אני מריצה פרוייקט ניסיון. במקום לקנות נעליים, אני מנסה לנעול את אלה שכבר יש לי. משעשע. בינתיים. ואחלה טעם בנעליים גם. כאות הוקרה לעצמי על החיסכון המופלא, קניתי משקפי שמש של ארמאני. כל הכבוד לי. אמן שמישהו יכרות לי את היד כבר. לא את זו. את השניה. בזו אני מגהצת את הויזה.
(בינתיים נשברתי וקניתי נעליים. היה לי יום רע במיוחד. נו. זה יותר גרוע מסיגריות גמילה מנעליים. עובדה – המשבר הראשון הגיע ומיד מצאתי את עצמי קודם כל בחנות הנעליים הקרובה. ורק אחר כך בפיצוציה שליד)
———————————-
אז מאחר וכבר כמה ימים ממש לא טוב לי, מאד שמחתי שהמדס'קה הודיע שהשיעור הבא בחדר כושר. בדרך כלל הוא בא אלי הביתה. אבל פעם בכמה חודשים זה לא מסתדר לו והוא מזמן אותי להופעת אורח בשייפ. תקרע אותי, אמרתי לו אתמול בזמן שהוא מדד לי חום ושאל אותי אם אני בטוחה שאני רוצה לעשות ספורט או שאולי כדאי שאני אלך הביתה לבדוק אם הכל בסדר איתי. הפתעתי אותו כנראה. אולי בגלל שכבר שנה אני לא מפסיקה ליילל על מר גורלי כל פעם שהוא מבקש ממני להזיז את הזרת יותר מפעמיים.
התעשתות מהירה של המדס'קה יודע נפש בהמתו שונאת המכרעים, הביאה לניצול מלא של הפעם הראשונה שבה הרשיתי לו להתעלל בי כמה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, כאילו זו הזדמנות שלעולם לא תחזור (טוב, אולי לא כאילו) כולל שיפוע שערורייתי לגמרי על ההליכון.
אחר כך, כשהחלפתי בגדים, עליתי על המשקל. אין לי בבית את החפץ המציק הזה. אני לא מחזיקה אותו כי אני שונאת את השיעבוד הנורא למספר. אבל במלתחות של החדר כושר מותר. אני חושבת שעדיין לא עיכלתי את המספר שראיתי שם. אבל הוא הצביע על עשרה קילו פחות.
———————————-
וכרגיל אצלי כשההווה לא משהו, נפלתי לתוך התקפה נוסטלגית. זה התחיל עם זה שקיבלתי אתמול מתנה את התרגום החדש של מחר כפול תשע.
הספר הזה, רק השם שלו עושה לי כיווצים בלב. זה ספר המד"ב הראשון שקראתי. אני זוכרת איך אחרי שקראתי כבר ספרים שהבאתי מהספריה, ספרים שלי שמצאתי בבית, רשימות קניות ישנות של אמא שלי ודוחות מס הכנסה תועים, ניג'סתי לאבא שלי שאין לי מה לקרוא.
אבא שלי, שהכיר את הילדה הקטנה שלו מספיק טוב כדי לדעת שאין לה חברים שאפשר לשלוח אותה לשחק איתם, הבין שמדובר פה במצב חירום. הוא ניגש לספרייה, הסתכל על הספרים ששכבו שם, הסתכל אלי, ואז שלף את אחד הספרים האלה, שתמיד היו שם ומעולם לא חשבתי לפתוח.
קחי, הוא אמר לי, תנסי את זה. תקראי את המקצוע. תגידי איך הוא ומה חשבת עליו.
עשרים שנה אחרי, אני כבר קוראת מנוסה. יש לי די הרבה קילומטראז' של מד"ב ושל בכלל, סיימתי ללמוד, עשיתי תואר, גרתי בחו"ל, התחתנתי, התגרשתי, וזה בכלל היה גבר אחר, אתמול, ולא אבא שלי, שנתן לי את הספר. אף אחד מאלה לא הפריע לי היום בבוקר, כשפתחתי את הספר וקראתי את המקצוע, לחזור לאותה נקודה בדיוק. הייתי בת 11, הכל היה אפשרי עדיין, ואבא שלי ואסימוב פתחו לי בפעם הראשונה את הדלת לעולם הזה של המבוגרים.
וזה המשיך עם זה שנזכרתי פתאום, שהיום, התשע עשרה ביוני, לפני שש עשרה שנים בדיוק, היתה הפעם הראשונה שלי.
———————————-
זהירות ממכר
 |
 |
———————————-
We are never so defenceless against suffering as when we love.
(Sigmund Freud)
מרג' 
קרייסט וומן – יו אר ממורייזינג דה פירס טיימ????!!!!!!%%%%%&&&)*((((
ובעניין ה"תקרע אותי" – איפה שהאיש שלי עובד, עובדת שם גם אישה שעלתה לא מזמן ארצה, מצרפת כמדומני.
הם הולכים שם כקבוצה לאכול צהריים יחד והיא רצתה להיצטרף.
"תקרע אותי בצהריים" היא ביקשה במבטא צרפתי כבד מאישי היקר.
התרגום החדש של מחר כפול תשע…
אם לצטט (בערך) ידידה (בערך), 'מה הוא שווה בכלל, בלי שושנה'.
מצד שני, אם לצטט (בערך) ידיד (בערך) של הידידה (בערך), 'שווה לאללה בגלל מוצלחות התרגום והעובדה שלא השמיטו הפעם כלום'. אבל על זה הידידה (בערך) אמרה שהידיד (בערך) משוחד (לגמרי). שזה כנראה נכון, אבל לא אומר שהוא [הידיד (בערך)] טועה.
עא.
אוף קורס איים ממורייזינג דה פירסט טיים. אר יו קרייזי? איים ממורייזינג אברית'ינג. אנד אולסו מאדלי דוקיומנטינג אברית'ינג. איים א פאקינג ארכייב (דאבל, טריפל, אנד סו און מינינג)
אני לגמרי בעד ה(בערך) ידידה. כי, אתה מבין, אמינות התרגום והסיפור עומדת פה על הפרק:
שושנה זה שם של אשה שיכולה להפתיע אותך שניה לפני הסקס הכי מדהים שאתה זוכר. לעומת זאת הילדה זה שם של אחת שתצטרף אליכם
🙂
גם המד"ב הראשון שלך היה אסימוב?"מחר כפול תשע" היה השני שלי- אבא שלי, בחוכמתו כי רבה(וכנראה גם כי הייתי בן 8) נתן לי ראשון את "אנוכי הרובוט", שעד היום לא יצא מהחדר שלי.
גם הראשון שלי היה אסימוב. וגם השני. וגם השלישי. וגם כל העשירייה שבאה אחריו. מיד אחרי מחר כפול תשע הגיעה שקיעה, ואחריה מערות הפלדה ושמש ערומה, ואין איש פה פרט, וכל מה שהיה לאבא שלי על המדף (כולם אסימוב). רק אחרי שגמרתי את כל המדף גיליתי שמדב זה לא רק אסימוב, ואז פגשתי את הכבש התמים ויצאנו יחד למסעות רכישה מטמטמי חושים.. אבל נעצור פה אני חושבת. כל ההיסטוריה הזו רק מזכירה לי בת כמה אני, בעצם 🙂
הכל אמת, אבל למה מים בטעם אפרסק?
לא חבל לקחת מים טעימים ולקלקל אותם?
מקצוע הוא סיפור מצויין.
שהייתי ילד (אוקי, אוקי – יותר ילד מאשר אני היום) וקראתי אותו בפעם הראשונה חשבתי שעולם בו אתה לא צריך לבחור איך יראה העתיד שלך אלה רק לעבור בחינה של רבע שעה הוא עולם נפלא.
רק שנים אחר כך שרציתי לעשות דברים שאני לא מוכשר בהם, הבנתי כמה נוראי לא להיות מסוגל אפילו לנסות ולהיכשל.
הילדה שם של מצטרפת? **הילדה?**
אינגריד – כן. גרטה גם הולך. אולי אפילו דיטה.
אבל הילדה? לגמרי שם של סבתא סורגת.
[למשל, השם של הסבתא הסורגת *שלי*]
עא.
והנה לך (בערך) הסבר לא רע בכלל לכמה דברים
🙂
-לאוזניים (בערך) חצי מרוקאיות, כל השמות הגרמנים האלה נשמעים (בערך) פורנו-
רג' – אפשר לקחת מים טעימים ולשים אותם בבקבוק ורוד. למה אף אחד לא לוקח יוזמה אף פעם במדינה הזו?
(יפה כתבת, יפה כוכך. וזה מנכשלת סדרתית זה. שלא תחשוב)
מדף המד"ב של ספריית בית הספר שלנו היה כל כך דל ואקלקטי שהראשון שלי היה "השחקנים של טיטאן" של פיליפ ק. דיק ואחר כך עברתי לסדרת לאקי סטאר, שזה בערך כמו להתחיל עם הרואין ולהתדרדר לשוקו בשקית.
אם בורוד את חולה, אז למה באדום את בעבודה? כי מחלה זה לא ממש חופש, אבל מי שמגיעה לעבודה חולה אפשר לחשוד בה שהיא אולי מאוד רוצה חופש אבל גם קצת לא כל כך.
ומה רע בטעם תפוחים?
התפוחים זה בירוק. זה מה שרע בהם 🙂
-ולא, אני לא באמת חולה. פשוט זה שביקשתי להיקרע עשה למדריך שלי סוג של הפרעת אישיות זמנית. בכל זאת, לא מדובר פה בספורטאית נלהבת. ויש יאמרו אפילו להיפך. מהם נתעלם כמובן. כי בכל מה שקשור לבעיות מוטיבציה אני משק אוטארקי משגשג-
אני לא חושבת שהיה לנו מדף מדב באורט אילת. אגב. לאקי (סטאר) יו.
דאבל טריפל אנד סו און? אי הופ איט סטופס אט סיקס. אי מין דה קומבינשיין וואן אנד סיקס ( אזר קומבינשיינס, סאצ אז טו אנד פור, אי פיינד זאמ לס אינטריסטינג).
וואי אי הופ? ביקוז מור זן סיקס קן מייק דה ארכיון לקרוס 🙂
נו טוב, יצאתי אידיוט.
זה פשוט משהו שמטריד אותי בזמן האחרון, כל האנשים האלה שבאים לעבודה חולים שאני מחפש את זה בכל פינה.
לאקי מי? אני מאבא שלי יכולתי לקבל גג את עז 77 של קהלני, לא את אסימוב.
(טרי אנד טרי איז אינטרסטינג, איזנ'ט איט? :))
כן טוב, זה אבא שלי. מצד אחד אסימוב ושחמט, מצד שני אלכוהול ופורנו.
יש יתרונות יש חסרונות.
(שלא לדבר על זה שאני בטוחה שאבא שלך לא זומם לקנות משאית ולגור על החוף. או כמעט בטוחה. או מוכנה להמר על אחוזים די גבוהים לפחות :))
-להיות חולה בקיץ. זה כמו לעבוד חצי משרה בחורף. בזבוז משווע של זמן-
נוווווווו
לכי על זה
עדיף לעשות את זה בקיץ ( לעזוב הכל ) מאשר בחורף
מניסיון אני אומר!!!
נופ, אי אונלי לייק דה קובינשיינס זאט סרטרס וויז וואן, וואן וויז טו, וואן וויז טרי, וואן וויז פור, אצאטרה – אי סינק יו גאט דה איידע.
אדם אינו אלא נוף מולדתו.
אוה. אני מומחית גדולה בלעזוב הכל. תאמין לי.
אם יש משהו שאני טובה בו זה לעזוב הכל מזוודותיי בידיי וכלבתי לצידי וללכת לעבר השקיעה או משהו.
אבל לא הפעם. לא. הפעם אני אקח חופשה כמו כל האנשים הרגילים. כי כבר הגיע הזמן להתרגל.
(ג'נט, בייבה, יו אר וואן אופניונייטד באלקי וומן. סטרצ' א ליטל דאמת'. ליב און די אדג'. וואן איז נייס. טו איז נוט בד. טרי? א פארטי!)
-אני רוצה אחד עם נוף לים, פליז-
וואו.אני מגלה שיש לי המון המון מזל.בספריה הראשונה שנרשמתי אליה היו שני מדפים טבין ותקילין של ספרי מד"ב!
כן טוב, אל תשכח בן כמה אתה.
פעם כל מי שקרא מד"ב בארץ היו שלושה אנשים, אבא שלי ועמנואל לוטם 🙂
-תכף F תבוא לנזוF בי על זה שאני לא מהללת את הסFריה העירונית של אילת. אז כן. היו שם גם איזה 2-3 מדFים. הנה. לא תגיגי לא אמרתי-
הסFריה הכי טובה בארץ אם תשאלי אותי. ואFילו הסFרנית האלכוהליסטית השתלבה שם בצורה חיננית, ותיזכר כזאת שעודדה כל אחד לקרוא מה שבא לו.
לדעתי רק בזכותי המדפים של המדע הבדיוני היו גדושים ומשובאחים שם.
שוב את צריכה להודות לי שאני סוללת לך את דרך 10 השנים Fור.
-תגידי, לא מFאגר לדבר ב- F?-
אוח ראג', זה באמת היה יפה מה שכתבת שם. אז מה אם צמצמת את סיפור חיי למשפט וחצי. אני אדם נטול אגו.
אתון,
לפעמים את קורעת אותי בכל שעות היום.
איזה מזל שהתארסנו.
זהו זה לבנתיים (בערך).
Fסוללת.
-והסיפור על שושנה אגב, שהFכה ל(בערך) הילדה, בדרך אלייך. שיהיה לך מה לקרוא בבריכה בשבת. אדם צריך לדעת על מה החברה הניג'סית שלו מקשקשת כל פעם כשהיא רואה את הניק שלו-
תגידי תודה שחסכתי לך את דוריט הקטנה. גם שם יש אחת. אבל היא לא זונת צמרת מהממת שמרוויחה הון בארבעה עמודים. היא פוסטמה. באלF עמודים. (בערך)
בדיוק גם אני כתבתי עכשיו על ספרים ואבא שלי 🙂
אוי. כמה שאת יפה.
מממ… מדע בדיוני…
מממ… דיקנס…
מממ… חופש…
מממ…
ממ..
מ.
כשתתקשרי לפנינט היא תגיד לך ככה:
(1) שהיא אוהבת אותך. מאוד. מאוד-מאוד אפילו.
(2) שעם כל הכבוד (ויש) לתרגום, שושנה זה שיחוק אדיר והילדה זה פויה.
(3) שזה נורא כיף לדבר על עצמך בגוף שלישי.
גם אני עשיתי את הסיפתח עם אסימוב. נדמה לי שמש עירומה או אנוכי הרובוט. וחופש כמו שתיארת זה נקרא פנסיה. (אני בעד להתחיל. להתאמן.)
לקום בבוקר בצהרים, לקחת ספר וחתכת בד ואחרי שני צעדים למצוא את עצמך על גדת הנהר. או האוקיינוס. או באמצע קרש באמצע האגם. או ערסלים.
בארץ משומה זה לא עובד ככה. רק ביום כיפור, בעצם.
אFסולוטלי, גוד ווי גוט אנגייג'דס.
אי פרומס לקרוע אותך לא רק בצהריים גם בערב. מה שתבקשי לו יהי.
יונתי יפת הכנף! כן, גם את פרסמת אולי, אבל איפה אני ואיפה את, תגידי?
את ארבע רמות מעל, את.
-שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות הקור אל חלוני-
(נחמד שאיכשהגיעה היונה גם השכנים חזרו. ועוד הומים ומהמהמים. מממ… יפים כאלה..ממ)
ונינצ' שבאה עם טענות מנומקות היטב. היה שווה לכתוב ת'פוסט הזה מסתבר. תחיית המתים ולהקתה.
(ברור ששושנה. איך היה נשמע השיר? הילדה הילדה הילדה ירח נישא אל ענן? זה בכלל לא מסתדר! לא מסתדר איי טל יו. אוף אני מתגעגעת.)
שין תודה שהצטרפת לסקר הספונטני. עד כה 3 לאסימוב, 1 לדיק. אפילו שיש לו יותר שמות.
בבוקר צוהריי יום כיפור שעבר הלכנו לים, אלוניס ואני. ישבנו על החוף עם הכלבות. היו שם ארבעה אנשים בערך. אני עסקתי בציפוף אינטנסיבי של המלנין שלי ומרתון 'האופרה הצפה', אלוניס בלצטט לשתי גרמניות לשיחה תוך כדי מזמוז נעים של הקארבר שלי, והכלבות בהו באופק הכחול. אז למה לא כל יום כיפור? כל יום. כיפור.
גם אני התחלתי את המסע שלי בעתיד עם אסימוב. אבל הראשון שלי היה קץ כלזמן.
אני ממש ממש לא זוכרת עם מי היה הראשון שלי.
אני חושבת שארתור סי קלארק, אבל לא לגמרי סגורה על זה.
אסימוב הגיע בשלב יותר מאוחר. משהו בו לא מצא חן בעיני.
אסימוב בהחלט. אצלי בבית היה וויכוח מתמשך על "מקצוע" אם הוא אופטימי (אבא שלי ואח שלי) או פסימי (אמא שלי והאח השני). ואני, זאטוט זב חוטם וקצר גפיים, הייתי חייב לדעת כמובן על מה המהומה. הייתי בטח בן 9-10. אז אמא תקעה לי את הספר ליד – שישתוק הילד. משם המשכתי הלאה.
טוף, היו לה כמעט שמונה שנים מאז שהיא הצטרפה לאבא שלי, ואני בטוח שהם כבר מצאו את אסימוב כדי לשאול אותו מה הוא חושב בנושא.
וכפי שאומר טום ווייטס ברקע:
I'm gonna take the sins of my father
I'm gonna take the sins of my mother
I'm gonna take the sins of my brother
Down to the pond
מרג': לא מזמן יצא גם לי להרהר בעניין הפער הזה שבין "לעזוב הכל" לבין "לקחת חופשה כמו כל האנשים הרגילים", והשורה התחתונה הייתה דומה לשלך. איכשהו בשבועות הספורים שחלפו מאז אני מרגיש שחיקה בעמדה הזו לכיוון מהפכני (מהפכני ממש, עם בריקדות ומניפסטים והכל) אבל המהפכה הזו תצטרך לחכות קצת, לפחות עד אחרי החופשה.
לא יודע למה, אבל הנסיונות להכניס קישור להרהור ההוא בפסקה שלמעלה הרסו את כל התגובה, אז הנה הוא כאן: קישור
איכשהו עד עכשיו אף אחד לא ברך, אז כל הכבוד על העשרה קילו ההם.
5 אסימוב, 1 דיק, 1 אולי קלארק. יפה לאסימוב להיות כזה נגיש לילדים. באמת.
וקני מגדיל ועושה ומתחיל עם המקצוע. בכלל תאום חלל-זמן מופלא :).
(אני חושבת שאופטימי. אגב. אם להצטרף הצטרפות מאוחרת למדי לויכוח הנושן ההוא. גם בגלל הסיפור וגם כי קשה לי לייחס לדוקטור הטוב פסימיות)
שחר, יש לי הרבה מה להגיד על מסלולים והליכה בהם. כשחזרתי מאיטליה רציתי להיכנס למסלול הבורגני הזה. להיות כמו כולם. להפסיק לפלס לי דרך לא דרך במסלולים שאף אחד לא הלך בהם קודם. חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קל ללכת במסלול שבו הצעד הבא שלך ידוע מראש, כי זה בדיוק הצעד הבא של כולם. מסתבר שזה לא עבד לי כל כך למרות כל הוויתורים שעשיתי כדי להתאים את עצמי למסגרת.
למדתי בדרך הקשה שיש מי שאין לו ברירה אלא להשחיז מצ'טה ולפלס את המסלול של עצמו. למרבה השמחה יש עוד מספיק אנשים שמכל מיני סיבות שונות ומשונות לא עלו על המסלול. שעושים את זה שונה ממה שכולם. ככה שבניגוד למה שחשבתי שהייתי צעירה, וגרתי בעיר קטנה ומוגבלת- אני לא לבד שם בחוץ.
יצא קצת פשטני, אני יודעת, אבל אתה תסלח לי. זה מה שמאפשרים לי כרגע מגבלות המדיום, הסבלנות שלי, הזמן שלי, והאינטלקט שלי :).
להפסיק לעבוד, ים, וספרים- קונה הכל!!!(ומוסיף בקבוק וויסקי.. ) אני הבטחתי את כל זה לעצמי עד גיל 30,ונשארו עד אז רק 3 חודשים, אז נראה לי שנזיז את ההבטחה עד 31.5 (ואאלץ גם לשנות את שם הבלוג…). ועוד משאלה קטנטנה, אני גם לא הייתי מתנגד את הספרים,ים ואלכוהול לעשות בחו"ל כמה פעמים בשנה(לי יש עוד קצת מד"ב להשלים). כל העניין הזה של המציאות נורא בעייתי בשבילי.
אני מחר 31.5
🙂
קודם כל: מזל טוב על יום חצי ההולדת מחר!יש סיכוי לראות אותך במצעד?
דבר שני:התחלת לקרוא מד"ב בקושי שנתיים לפני, ככה שהרבה הפרש אין בינינו בנושא:)
דבר שלישי:"מקצוע" הוא ריאליסטי עד פסימי- ההנחה שלמעל 99% מהאנושות לא עוברת מחשבה יצירתית אחת בראש במהלך כל חייהם נראית לי מדכאת ביותר.
לא. אין סיכוי. זה בירושלים. זה עם יותר משלושה אנשים בו זמנית. זה ביום חמישי. יותר מדי תנאים מגבילים 🙂
אני לא חושבת שזו ההנחה שעומדת בבסיס הסיפור. הפירוש שלי היה, שלמרות החינוך לפסיביות מחשבתית וחוסר יצירתיות, כמו שהוא מתואר בתרבות העתידנית בסיפור הזה, עדיין תמיד יישאר לפחות אחוז אחד מהאנושות שיהיה בו ניצוץ לא סטנדרטי.
-יש הרי סיפור מקביל, שבו עוסקים בחשבון ולא בקריאה. ואיך החזרה לדרך ה"פרימיטיבית" של חישוב, שמפתחת גמישות מחשבתית, מנצחת את המלחמה. גם הוא אופטימי בעיני-
את מדברת על הסיפור ההוא עם השביט או זה עם הטלת המטבע?
לדעתי היא מדברת על "תחושת עוצמה" עם ההוא שמשחזר מחשבים עתיקים ומגלה תגלית מדהימה – איך לעשות חישובים בעל פה או על נייר, בלי צורך להיעזר במחשב.
ואני ב-ה-ל-ם למחשבה שזה סיפור אופטימי, בהתחשב בסוף שלו. טוב, אולי. זה תלוי מנקודת המבט של מי קוראים אותו. זה היופי בדוקטור הטוב – שהוא מכריח את הקוראים שלו לחשוב (גם אם בתור סופר הוא… "פרימיטיבי" כפי שהוא מכנה את עצמו במקום אחד).
אוקי, קראתי מחדש את "תחושת עוצמה" ואני חושב שהוא ממש לא אופטימי- זה הסיפור הקלאסי על איש מדע שמגלה תגלית גדולה שיכולה להועיל לאנושות באין-סוף צורות ומזדעזע מהעובדה שהתגלית מיושמת אך ורק למלחמה.
ולגבי "מקצוע"- אני אישית חושב שהסיפור נכתב כאזהרה נגד גישת "הכל חייב להיות שימושי", שרווחה ורווחת ביותר מדי מקומות.האמירה של הסיור היא, מבחינתי, "תראו מה קורה למי שלא מעודד מחקר בסיסי ויצירתיות".אפילו השם קשור לוויכוח הזה: כמה פעמים שמעת אנשים אומרים "אבל זה לא מקצוע" כדי להדגיש שאם זה לא שימושי באופן מיידי אין לזה ערך?
כמובן, האמירה של *הסיפור* ולא של *הסיור*
ולדעתי האמירה של הסיפור היא: תראו באיזה עולם נפלא אתם חיים. שכל אחד ואחד מכם יכול להיות כל דבר שהוא רוצה. ואם הוא מחליט שבעצם לא – אז הוא יכול להשתנות ולהיות משהו אחר שהוא כן רוצה.
כל כך הרבה אנשים. כל כך הרבה דעות.
-פרימיטיבי? יכול להיות. אבל לדעתי הוא אחד מכותבי הסיפורים הקצרים היותר טובים שיצא לי להכיר. למרות שהוא לא "סופר" כמו "סופרים" אחרים. יש משהו בסיפורים שלו שהוא אנושי. ונוגע. ומרגש. כמו סרט מזרח אירופאי טוב. רק עם חלליות :)-
כן, פרימיטיבי- למרות שרואים את זה הרבה יותר בספרים הארוכים שלו, גם בסיפורים הקצרים שלו אפשר לראות את זה אם מחפשים(כל הסטריאוטיפים ב"תחושת עוצמה", לדוגמא)
לא יעזור לך. לא תצליח לריב איתי :))
-לא אחרי ששמעתי את משפט המחץ "שר הטבעות זה לא ספר מי יודע מה. טולקין יש לו מה ללמוד". אני חושבת שמאז אני מחוסנת-
תשמעי- פרימיטיבי לא אומר שאני לא נהנה ממנו, הוא בהחלט גורם לי לחשוב והוא מציג רעיונות מענינים, אבל יוק, לבנאדם היה מה ללמוד לגבי מלאכת הכתיבה נטו.וכן, גם לטולקין היה מה ללמוד בנושא, למרות שבגלל ש"שר הטבעות" הוא סיפור כ"כ גדול ואפי הוא מהנה גם כמו שהוא, אבל שוב- בעיקר בגלל בניית עולם מצויינת.לשניהם היה מה ללמוד מדונסאני במלאכת הכתיבה, לעניות דעתי.
נ"ב אני לא מנסה לריב- אני סתם נהנה להתווכח על דעותי:).אני ווכחן אינטרנט בהביטאט הטבעי שלי.
פרימיטיבי היא הגדרה שלו. הוא היה מאוד מודע, ובמידה מסוימת גם גאה לדעתי, בכך שהוא לא מגיע ממסורת של כתיבה. הציטוט המלא שממנו לקוחה ההגדרה הזו הוא בהקדמה ל"שקיעה" (בקובץ באותו שם) שבו הוא אומר:
בכל הקשור לכתיבה, אני פרימיטיבי לחלוטין. לא היה לי כל אימון פורמלי ועד היום איני יודע כיצד יש לכתוב.
בהקדמה לסיפור של ג'ק ואנס באחד מקבצי "הטוב שבטוב" הוא אומר:
אני שונא את הסופרים האלה שהושפעו נורא מלורד קפקא או מפרנץ דונסאני – להטוטני ראווה גדולים. … לא בזבזתי את זמני בקריאת פרוסט וטולסטוי וכל שאר היוונים הנמלצים האחרים ההם.
אני חייב לאמר שזה נאמר בחלקו נגד כותבי "הגל החדש" של המדע הבדיוני, אבל אין שום ספק שהוא מעולם לא שם דגש על סגנון ועל "ספרותיות" ותמיד העדיף את הרעיונות.
אני אוהב את אסימוב. מאוד. אני לא חושב שיש מישהו שמשתווה לו בהצגת רעיונות בצורה מעוררת מחשבה. אני קורא אותו שוב ושוב יותר מעשרים שנה כבר (אוי! אני זקן) ואני מגלה דברים חדשים כל הזמן, הרציתי עליו בכנסים וכתבתי עליו, אבל אי אפשר להתעלם מהמגבלות שלו כסופר.
ושכחתי.
העובדה שהוא סופר של רעיונות היא אחת הסיבות שאפשר לפרש את הסיפורים שלו בצורות שונה כשלכל פרשנות בסיס לגיטימי. כי הוא (בדרך כלל) לא מנסה להטיף, אלא לפתוח דיון.
אם להביא ציטוט נוסף שלו (מתוך הקדמה לסיפור של לייבר):
אם הסיפור הוא שכלי במהותו (כפי שסיפורי הם כולם, ללא יוצא מן הכלל*), הקונפליקט הוא בין מחשבות ורעיונות, לא אגרופים, ועליך לבטא כל צד בקונפליקט באורח הגיוני כדי לעשותו ראוי להתעניינותו של הקורא.
זהו, גמרתי. מאוחר מדי להיות רציני.
* אני חושש שהדוקטור הטוב משלה את עצמו בנקודה זו. "עיניים אינן רק רואות" למשל הוא סיפור של רגש טהור כמעט, ויש לו עוד כמה כאלה. אבל לא נורא, אני תמיד מוכן לוותר לו.
אני לא זוכרת מה היה ספר המד"ב הראשון שלי… אבל בספריה העירונית בבאר שבע היית צריך לדעת מה אתה מחפש. לא היו קטיגוריות לפי ז'אנרים (ואני מהמרת שעדיין אין) – אלא הספרים היו ממויינים לפי הא"ב של הסופרים (מה שיכול להסביר איך קראתי את כל כתבי ג'ראלד דארל עד שנהייתה לי בחילה). או שמא…?
בכל אופן – אסימוב הוא החביב עלי בז'אנר. ללא ספק.
מחר כפול תשע – ראיתי משהו בעטיפה חדשה באייקון האחרון – יש עיגולים על העטיפה הזאת? עולם או משהו? דאגתי על המשקל העודף ולא קניתי כי כבר רכשתי באותה הזדמנות 2 של קלארק ואת הימנון לליבוביץ' ועוד משהו.
מהביפורים עצמם אני זוכרת את הילד שפחד לעבור דרך הדלת הרגילה והחליט לנסות את זאת עם הידית וגילה את העולם ואיחר לשיעור וכעסו עליו. וגם התפלאו על הבוץ בנעליים. וגם את ההוא שמצביע ומולטיבק מחליט סטטיסטית לפי הצבעתו מי יהיה הנשיא.
דארלינג – איתגרת, וכתבת באותיות קטנות ומוסווה בהמון נעליים – ומקווה שמה שלא היה הגל העכור שעבר עליך – שהוא אכן עבר ושאת מחוזקת אחריו. הבטחתי לעצמי להתאמץ בכל מה שקשור אליך. כי את באמת מדהימה ומוכשרת ומשהו מיוחד אבל כשכואב לך כל זה הופך למסכה שפעם שירתה וכיום מונעת ממך תמיכה ברגעים שאת הכי זקוקה לה. כי קשה להאמין שלילדה הכי יפה בגן קשה היום.
אז אני מאמינה וגם מאמינה שיהיה בסדר. את מתחזקת מיום ליום. ומגיעה לתובנות מופלאות על השקט שלך ועל מה עושה לך טוב בנשמה ואיך למרכז את זה ולהגביר את העונג. ואפילו השומן מרגיש שפחות צריך אותו ויורד.
חיבוק מגרמניה הגשומה.
קני – אמרת בדיוק את מה שאני תמיד אומרת. בדרך כלל סופרי מד"ב טובים ברעיונות וחלשים בכתיבה. למעט יוצאי דופן כמו קורדווינר סמית' נגיד.
-העיקר שכולנו חולקים חיבה ∞* לדוקטור הטוב. חוץ מF, אבל היא יש לה את הבעיות שלה-
*זה של ואליס, לא שמונה של דיסלקטים.
באר שבע, אילת, מסתבר שכל הדרומיים אותו דבר. וג'ראלד דארל זה מצויין. עדיף מליפול על המדף של הרולד רובינס או משהו
(כשהתעורר ראה אותה יושבת על יד מיטתו. היא עישנה סיגריה והביטה בו בקרירות. מעולם קודם הוא לא נתקל באשה כזו, שמשדרת בו זמנית אדישות קרירה ומיניות מטורפת…)
————————————
אלוניס שלי! עבר פחותויותר. עדיין יש אפטרשוקים מדי פעם, אבל אני לא נותנת לעצמי ליפול לשם. החלטתי שלא משנה מה קרה, קורה או יקרה, אני לא נותנת לזה להשפיע לא על ההערכה העצמית שלי, ולא על הביטחון העצמי שלי. איך הלך המשפט האלמותי ההוא, של אאו?
ואחת ההבטחות שלי לעצמי היתה להפסיק לאסוף הוכחות לכישלון הגלובלי שאני.
*אשה חכמה. חבל שנעלמה לנו.
וואחד משפט 🙂
ואני מציעה שדרוג: להתחיל לאסוף הוכחות להצלחה הגלובאלית שאת.
ובמיוחד בשבילך, ציטוט מהביוגרפיה של איליה קזאן (הבמאי של חופי הכרך, זוהר בדשא, קדמת עדן, הסכם ג'נטלמני – זה על קצה המזלג):
מסוג המשפטים האלה שצריך להגיד כל בוקר שקמים וכל לילה לפני שהולכים לישון. לחש השבעה פרטי כזה בינך ובין עצמך:
איש לא יפגע בי יותר. איש לא יכה בנקודות התורפה שלי.
אעמוד בכל ניסיון בכל כאב, אתעלם מכל דחייה, ואעשה כמיטב יכולתי לחיות בהתאם לאמות המידה שלי – לא לתלות את חיי בהערכתם של אחרים.
סו הלפ מי גוד.
אני עושה לך מנואל טראקבאק
ואני יודעת שהאנרגיה שלך מצומצמת למדי, אבל אולי בכל זאת תעשי חסד לפלבאים ותבקשי מהחלוקים הורודים שיעשו פאקן משהו לעזאזל עם הטראקבקים.
אני ניסיתי לפנות לחלונות הגבוהים, אבל לא הצלחתי להגיע.
נמאס לי, בחיי שנמאס לי לעשות ביד.
נראה מה אפשר לעשות. מאז שזותי הצוללת נהייתה סלב, 'ני בקושי מצליחה לראות אותה, שלא לדבר בכלל על לעשות לי נעים.
נשים.
ללא מילים.
http://fashion.walla.co.il/?w=/2112/1129731
מרג' יקרה, יש לך את הכוחות להעלות מתים באוב, אז למשות חד קרן ורוד מבריכת התהילה – קטן עלייך. בכל מקרה תודתי הצנועה כבר נתונה לך, ואם גם יקרה הבלתי יאומן ואנשים כאן יוכלו לשחזר ימיהם כקדם ולשלוח זה אל זה טראקבקים, שלא באופן ידני הכוונה, אני אבוא לעשות אצלך פאנלים. הנה גם זאת דרך לעשות לך נעים.
אנני – זה ללא מילים, בגלל המחירים הנקובים בסוף הכתבה? במחיר של זוג אני חוזרת עם ארבעה פרטי ביגוד שווים ממולדתי הפינית. מאידך, ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי. קרייסט, צפויים לי לילות חסרי שינה עד שאפגוש את החנות.
הבלתי ייאמן קורה כל הזמן
זה הדברים הרגילים שלא קורים אף פעם. נו מילא. אני אנסה שוב ושוב.
האדם אינו מתייאש בקלות. הו לא.
-יש איזו תבנית שאניעובדת עליה, אולי כשאני אסיים אותה יהיה לי כח סחיטה :)-
אנני,
בלונדיניות חכמות
כפות רגליים בריח תות
http://fashion.walla.co.il/?w=/2112/1115296
מה עוד אני שואלת? מה עוד?
(שימי לב שהמספר בקישור הוא 2112. אהמ. מיסטיק או לא מיסטיק?)
קודם כל, אני לא חושבת שהיית מעריכה את הישיבה בים והשתיה של המים בטעם אפרסק, אלא אם היית נוסעת לכל המקומות האלו. דבר שני, נכנעת וקנית נעליים, למה לא לפרט על איזה חברה, צבע, סגנון? באמת! (:
ומזל טוב על ה10 קילו פחות. הלוואי עליי..
ועוד משו, אני מרגישה שהייתה לי ילדות אשוקה כי רק עכשיו שמעתי על "מחר כפול 9" …
אין דבר כזה "דברים רגילים", לכן הם לא קורים אף פעם. הכל בלתי ייאמן מרג', הכל. גם העובדה שהאדם אינו מתייאש בקלות.
ובעניין התבניות, הנה שימוש נאה בתבנית שלך. מעניין שהכותב עבר לגור באילת.
אצא לי אשוקה. תרנגול קטן אקנה לי. התרנגול קוקוריקוקו הוא יזמר עד אור הבוקר. לכי תקראי דניאל. את עדיין ילדה. ואף פעם לא מאוחר מדי.
איך זה הולך אצל קובלבסקי רג'קס? האדם הוא העבר שלו?
אולי זה נכון. אולי באמת אדם צריך להסתובב בחוסר מנוחה שלושים שנה כדילהבין שאין כמו מנוחה בעצם.
אוח אתונ'קה, העבר שלי רודפותי. הנה שוב – התבנית הזו תורגמה בגלל אילת. ילדותי האשוקה. המדבר והים. צהוב וברונזה. כחול ועמוק. מלוח וחם. העבר שלי הוא אני.
אני דווקא חשבתי על המלך אשוקה, זה שעזר לבודהיזם לפרוח בהודו, במאה ה-6 כמדומני. המקבילה ההודית למה שקונסטנטין היה עבור הנצרות, משהו כזה. הצלחתי להתאפק עד שעברת לדבר על ילדותך האשוקה.
מה את רוצה ממנה- מילדותך? מדבר וים, צהוב וברונזה, כחול ועמוק – עד כאן הכל טוב.
מלוח וחם – אני חייבת להודות שכאן מתחיל הקושי. וגם האסוציאציה – משהו בסגנון – ים של דמעות בשתי עינייך. אבל זה רק בגלל שהעבר שלי זה אני.
או משחק האשקוקה הידוע. אני חושבת שאבא שלי הוא נהג המונית היחיד שאני מכירה, שמחזיק בתואר מועמד לאמן במשחק הזה.
(!?)
ים מדבר ודמעות. אי שם בעיר צהובה וחמה. העבר שלי הוא אני.