מדור פרסומי

מנהל בלוגלי ואני, יש לנו מערכת יחסים של חיבה הדדית. מדי פעם הוא עולה מולי ואנחנו מקשקשים. לפעמים זה סוג של "הכה את המומחה" – החל מאיך מוסיפים תווים מיוחדים ב HTML וכלה במה זה לעזאזל פרנץ' מניקור*. לפעמים זה סתם כדי לשאול אם אני עדיין בחיים (מה שמאד מרגש אותי, ובצדק, בהתחשב בזה שאם אני אמות יידעו מזה רק כלבה אנורקטית, כמה פרעושים ניצולי-ריסוס ומנהל בלוגלי הנ"ל. כנראה). ולפעמים סתם מיילים שהוא שולח כדי לשעשע אותי. בדרך כלל הם עוסקים בענייני אופנה (וכוללים מגפיים ורודים). בתור כתבת האופנה של בלוגלי, הוא כותב לי,  בטח תתענייני במוצר הבא:

הלהיט החדש לקיץ– "כפכפי טופלס" ללא רצועות הנדבקים לרגל בפטנט מיוחד – ללכת עם להרגיש בלי!  מעניקים את הנוחות של ללכת יחפים עם הגנה מושלמת לרגל. הכפכפים משווקים בלעדית  ברשת ENTER . אודה אם תוכלו לכתוב על כך.

ברור שנוכל לכתוב על כך, אני חוזרת במייל לאדמינסטרציה, אבל הם צריכים לשלוח לנו כאלה, שננסה. אחרת על מה נכתוב?
זה היה קוריוז, מתקבל מייל הבהרה מההנהלה.
קוריוז קוריוז, אני בשלי, אבל לא כזה רעיון גרוע. למה שלא תצ'פר את הבלוגרים שלך? מוצרי יחצנות תמורת פוסטים.
אוה, אבל אז כולם ירצו, הוא נלחץ קצת מהרעיון.
איזה כולם ירצו, אני אומרת לו, מה כולם כמוני? ראית כמה פוסטים נכתבו נגד פרסומות בבלוג? יש אנשים עם אידאלים. לא כולם רודפי בצע, חובבי ממון ומחריבי בתי מקדש כמו המרג',  ומוכנים למכור את הבלוג שלהם בעבור כפכפים ועוד כאלה שיש להם רק צד אחד.
אז את חושבת שזה רעיון טוב?
זה רעיון נהדר, אני אומרת לו. ואתה המנהל הכי טוב בעולם. ובכלל איש מקסים. וכותב נהדר גם. ואל תשכח מי הבלוגרית החביבה עליך. אוי ואבוי לך אם אני לא בראש הרשימה למוצרים השווים (אני מוסיפה גם חנפנות וסחיטה באיומים לרשימת התכונות התרומיות שלי).

תכיני את הציפורניים, אני מקבלת הודעה כעבור כמה ימים, יש הסכמה עקרונית.
ברור. אני אומרת לו. פוקסי גאלור.
כמובן שאנחנו רוצים תמונות. הוא מציין.
של הדבק על הרגליים?
הבטיחו שלא נשאר כלום על הרגל.
אם משהו יקרה לכפות הרגליים שלי, מישהו הולך לסבול, אני מודיעה לו נחרצות.
תמונה כזו, הוא כותב לי. רק בלי השערות. 
אז אני צריכה להוריד שערות בשביל זה עכשיו? זה לא קצת מוגזם? מה עם האג'נדה** שלי, שפיתחתי בעמל כה רב***?
ופרנץ' כבר עשית? שימי לב להפנמה, הוא מפרגן לעצמו.
עוד לא. אתה לא עוקב. פרנץ' זה בידיים. ברגליים זה לאק אדום כהה****.
צריך מילון מצולם, הוא מסכם. יאללה. אין לי זמן בשבילך. חלקנו אשכרה עובדים בעבודה. תכתבי כבר. ושימי תמונות גם.  

———————————————————————————-

אז הגיעו הכפכפים. ונשארו בעטיפתם תקופה ארוכה למדי*****.
ברחת עם הכסף מגוגל והכפכפים? נזף בי המנהל. תפרסמי כבר.
אני מחכה לרגע הנכון, עניתי לו.
שבמקרה הגיע אתמול. הכפכפים הוצאו מעטיפתם. והודבקו אחר כבוד על כפות הרגליים שלי. על המכתב המצורף היה כתוב שפיתחו את זה כמה חבר'ה בארהב הברית שאהבו ללכת יחפים. גם אני אהבתי ללכת יחפה פעם. הייתי בת חמש עשרה. מה הבנתי מהחיים שלי? 
נו, נאנחתי לעצמי, פלאשבקים לגיל 15.  רק שאני לא אהפוך חזרה לפמיניסטית, ואחזור ללבוש שרוואלים ולקרוע צווארונים של חולצות שחורות במידה XXXXXL. רק אלוהים יודע למה חשבתי שזה יפה ללבוש חולצות שבע מידות יותר גדולות. מצד שני זה מתאזן עם החולצות שבע מידות יותר קטנות שאני מתעקשת להידחף לתוכן היום בלי להתחשב בעמידות התפרים המסכנים (שיעשו אותם עם חוט דיג מצידי. העיקר שאני אתפרץ החוצה איכשהו) ארזתי בשקית קטנה ורודה נעליים רגילות, למקרה שהכפכפים החד צדדיים לא יחזיקו מעמד, ויצאתי לעמל יומי. קודם כל לקחת חבילות מהדואר (את צריכה סניף פרטי משלך עם כמויות החבילות שאת מקבלת, אומר לי בייאוש רמי מהמינימרקט המופלא במינימרקטים, שמתפקד גם כסניף דואר זעיר לעת מצוא. שמתי תבות דואר חדשות. תבחרי לך אחת. אני לא משתלט על הדואר שלך), אחר כך לבדוק מה קורה עם ההוא שמוכר משומשים באלנבי 88 (טוב תודה. וגם קיבל ארגז מד"בים****** באנגלית כריכה רכה. אז אחרי הביקור שלי מצבו השתפר פלאים. לפחות זה הכלכלי), אחר כך לעבודה. בשלב הזה קלטתי שאני עדיין עם המודבקים. הנעליים המשובחות שהבאתי איתי עדיין בשקית (זמש חום עקבים 10 סמ), ופשוט נוח לי בטירוף. התלבטות קצרצרה והן נשארות בשקית. אני עולה עם הדבקיות החביבות למשרד.
מה זה? ע' הקולגה למשרד שלי מסתכל עלי בזעזוע. זה נראה זוועה.
אולי, אני אומרת לו, אבל זה נוח ברמות. זה כל כך נוח שאני מצטערת שלא היו כאלה כשהייתי בת 15 מוזנחת. הייתי הולכת לישון איתם גם.
את יודעת שאת נורא נמוכה? תורמת א' (קולגה ב') את תרומתה החיובית לדיון.
אני יודעת, אני אומרת לה. סתם אני דופקת את [הקרסוליים/ברכיים/גב תחתון/כל התשובות נכונות] בדידוי נמרץ על נעליים בלתי אפשריות? (לעד תיזכר ההופעה של ברי סחרוף בקיסריה, שבה ה XP היה בטוח שהוא איבד אותי, וחיפש אותי איזה 10 דקות, עד שהוא הבין שאני עומדת ממש לידו. רק שהורדתי את הנעליים)
אז למה את הולכת עם כאלה? היא מקשה.
זה נורא נוח, אני חוזרת על עצמי. זה כמו ללכת יחפה.
אני לאמבטיה לא הייתי הולך עם זה, ע' מסרב לשמר על ראש פתוח.
אתה גם לא יכול, אני עונה לו. זה לא תקף באמבטיה.

———————————————————————————-

כשאני חוזרת הביתה אני מורידה את הכפכפים. מסתבר שדבק על הכף רגל כואב כשמסירים אותו. לא נורא, אבל לא נעים.
חשבתי שזה לא אמור לכאוב, אומר לי הגיק. קראתי במכתב המצורף.
אז לא אמור. אבל קצת כואב. מה שכן, לא נשאר דבק על כף הרגל אחר כך. זה כן.
זה באמת כזה נוח?
זה נוח שזה לא ייאמן.
אבל אי אפשר ללכת עם זה לים, הוא מצטט מכתבי הקודש,
זה בסדר, אני עונה לו. בגיל 15 לא הלכתי לים. חשבתי ששמש זה רע.

———————————————————————————-

 *בניגוד למה שמסתבר יש אנשים שחושבים, פרנץ' זה לא הדבקת אבנים טובות וציור פסים מזהב על הציפורן. לא. זה הדגשת הצבע הטבעי של הציפורן. פס לבן בחלק העליון שלה, ולק בהיר שמכסה את הכל. זה עדין ומטופח. כל מה שקשור בזהבים, ציורים, זרקונים ואבני אודם על הציפורניים שייך לכל הסקטור שנקרא "בנייה" ולא לפרנץ'.
** למה לא להוריד שערות ברגליים. כי זו כניעה לתכתיבים הגבריים של היופי. ושערות ברגליים זה דבר טבעי. לא צריך להוריד אותן רק כי גברים חושבים שעדיף חלק.
***סתם, חנית נתנה לי, אחרי שאמרתי לה שאני צריכה אחת שתצדיק את העצלנות*****   שלי. לא בא לי להוריד, נו. נמאס. כמה שנים אפשר להתעסק עם זה?

****יוחזר גוון "ויוה לה דיוה"! איך הפסיקו לייצר את הצבע המושלם הזה? אני שונאת שאני נאלצת להסתפק בתחליפים.
*****תכונות טובות של המרג' = תכונות טובות של המרג' + עצלנות
******אני קוראת רק את הקלאסיים, אני אומרת לו, כשהוא מנסה להכיר ביני לבין אסופת המד"בים הטובים ביותר לשנת 2002. יותר מדי בלבול בין מד"ב לפנטזיה בשנים האחרונות. מצטערת. אני אוהבת את המד"ב שלי חזק וקשה. עם הרבה פיזיקה וחלליות, ובלי פיות שמדברות עם עצים. 

An intellectual is a person who has discovered something more interesting than sex.

(Aldous Huxley)