A dix-huit ans j'ai quitté ma province
Bien décidé à empoigner la vie
Le cœur léger et le bagage mince
J'étais certain de conquérir Paris
(Charles Aznavour )

זמן טוב לחפש עבודה חדשה, אני אומרת לחנית.
מה עכשיו? חנית לא בדיוק מתרגשת מההצהרות שלי
תוך שנה מחליפים את כולנו בהודים, המנהלת סיפרה לנו על זה בקבלת שבת.
אולי תמצאי עבודה בחברה נורמלית לשם שינוי? משהו עם פחות מ 30 אלף עובדים?
אין סיכוי, אני אומרת לה. בחברות קטנות מצפים שתעבדי. אני נועדתי להיות בורג קטן במערכת.
אני לא מבינה את זה.
אני יודעת, אני אומרת לה.זו בדיוק הסיבה שאני גרה בתל אביב.
מה? איך זה קשור?
זה כמו שבתל אביב יש הכי הרבה פרטיות, כי לאף אחד לא אכפת ממך? אז ככה. בחברות גדולות אף אחד לא באמת מתעניין איך את עושה מה שאת עושה כל עוד את עומדת בדדליין ולא הורסת שום דבר קריטי.
יש לך גישה ממש מצטיינת לחיים. את לא רוצה להתקדם?
לא. בשום פנים ואופן לא.
לנהל?
חס וחלילה. את עצמי אני בקושי מנהלת. אני שונאת להגיד לאנשים מה הם צריכים לעשות. ואני עוד יותר שונאת לבדוק אם הם באמת עשו את זה. אני פשוט רוצה שיעזבו אותי בשקט. זה הכל.

————————————————————————————————
העניין הוא שלחפש עבודה זה די ג'יפה. או לפחות ככה חשבתי עד שגיליתי שאני די מבוקשת שם בחוץ.
השוק חם. מה חם? לוהט.
כמו כן מסתבר ששבע שנות ניסיון זה אטרקטיבי כמעט כמו מחשוף. ונדיר הרבה יותר. 
מי שהתחיל כמוני והיה לו שכל לא נשאר בתחום הזה. או עבר למשהו יותר נוצץ וחדשני, או התקדם לניהול.
רק אני אין לי בעיה להמשיך ולעבוד עם אותה שפה אפורה ומרופטת, שפעם היתה IN, והיום אף אחד לא שמע עליה.
אז אחרי שנים של איזוטריה פתאום הפכנו מבוקשים, אני והשלושה האחרים שהיו עצלנים מדי כדי להתפתח לאיזשהו כיוון טכנולוגי עדכני.
יש לי הצעה לעבוד בעזריאלי, אני מעדכנת את חנית.
מה העבודה?
אין לי מושג. וגם לא מעניין אותי. זה בעזריאלי! בפאקינג עזריאלי!
אני מבינה, אבל מה העבודה? באיזו חברה? מה תעשי? כמה כסף תקבלי? תנאים? רכב?
אני לא יודעת, לא שאלתי. אבל זה יהיה בעזריאלי! אני אעבוד מעל ניין ווסט!
כמה אנשים יש בחברה? מה היא עושה? איזה פרוייקטים?
אני לא חושבת שאת עוקבת, אני מסבירה לה לאט כדי שתבין, כי לפעמים היא קצת קשת קליטה, אני אעבוד ליד ניין ווסט. בעזריאלי. בתל אביב.
אני לא חושבת שאת עוקבת, היא אומרת לי, אם את חושבת שאחרי השלושה בחודש יישאר לך כסף. 

————————————————————————————————

כמו כן אני מודיעה לך שהן כולן פמיניסטיות שם, ואני לא בטוחה שדיבורים כאלה יתקבלו שם בהבנה.
חנית ואני בדרכנו ליוגה של קווירים, והמשפט הבא מתייחס להתלבטויות המקצועיות שחשפתי בפניה. משהו שאולי היה בסגנון ה: מה שאני באמת רוצה לעשות, זה להיות נערת ליווי. הבעיה שכשהיו לי הנתונים לא היה לי שכל, ועכשיו כבר אין לי נתונים בשביל זה ואני תקועה עם התכנות.
מצד שני, גם העצות שלי לגבי חניה מתקבלות בערך באותו סבר פנים אמפתי:
אני לא חונה שם!
אבל למה? יש שם חניה.
יש שם תמרור "אין כניסה".
אבל אף אחד לא רואה!
אני לא עוברת על החוק, גם כשאף אחד לא רואה.
חוקים נועדו כדי..
לשמור על חיינו?
הי! אני לא הרגתי אף אחד! (אני מנסה על חנית את טריק עברייני התנועה הכבדים)
בינתיים. היא מפטירה בקרירות.
אם כולם היו נוהגים כמוני, לא היו תאונות (טריק עברייני התנועה הכבדים (2))
אהה. היא אפילו לא מנסה לחייך.
אנשים פשוט לא היו נמצאים כל כך הרבה זמן על הכביש, אני מנסה להסביר לה, במהירות שהם היו מגיעים ממקום למקום.

תגידי, אני לוחשת לה כשכולם מתארגנים, יוסי, זה בן?
תלוי איך את מגדירה בן
לבנים יש זין לבנות אין? אני מנסה לדלות פרטים משיעורי ביולוגיה בתיכון
אה. אוקי. כאמור תלוי איך את מגדירה בן.
מה זאת אומרת? הוא בת או בן?
הוא מעדיף שיתייחסו אליו כבן.
אז הוא בת?
לא. הוא בן.
עם ציצים?
קטנים.
אני מסתכלת עליה במבט אבוד.
אל תסתכלי עלי ככה, היא אומרת לי, שתינו יודעות שאחרי השיחה הזו יבוא פוסט בבלוג.
אני במשבר כתיבה אני אומרת לה.
אהה. היא מסתכלת עלי במבט הזה שלה, אבל איכשהו אני מרגישה שממש כרגע יצאת ממנו. 
————————————————————————————————

ת'כלס? ממש לא בא לי לעבור עבודה. לא בא לי לא-להכיר אף אחד חודשיים עכשיו. שאף אחד לא יכיר אותי. לא בא לי לאכול לבד בהפסקות, לא בא לי להכיר ביזנס חדש, טבלאות חדשות, קודים חדשים, ספריות חדשות, לא בא לי ללמוד איזה אינסטנסים שייכים לפרודקשן ואיזה לטסטים, איפה הסביבת פיתוח, ואיך קוראים לאיש של הסיסטם. נמאס לי. אני רוצה לעבוד במקום אחד. אני רוצה קביעות. אני רוצה להיות כמו ההורים שלי, טוב לא כמו ההורים שלי, אבל כמו אנשים נורמלים מהדור שלהם. כאלה שהתחילו בגיל 22 וגמרו בגיל 62 עם פנסיה. בלי תזוזות. בלי אוטו חברה. בלי כל שנתיים להחליף מקום עבודה- טכנולוגיה-מנהל-ביטוח מנהלים-קרן השתלמות. חיים פשוטים אני רוצה. חיים בשני אקורדים. חיים שלא אומרים שום דבר. סתם חיים. חיים סתם.

And perhaps at some later date it will be pleasant to remember these things.

(Publius Virgilius Maro Vergil)