על העיוורון

פעם חשבתי לכתוב פוסט שנקרא "כי את הראשונה ירחצו בפיילה ואת האחרונה יאכילו בסוכרזית" , שיתאר את תהליך ההתאשכנזות המזורז שאמא שלי העבירה את עצמה. מילדה סורית-מרוקאית קטנה שאכלה בכפות מקערות ונרחצה בפיילה בחצר, למנהלת בית ספר עם תואר שני. במשפחה שלה, שעם רובה היא לא שומרת על קשר כמובן, קוראים לה "האינטיליגנטית". אבל משקפיים לא היו לה. וגם עיניים כחולות לא. לי לעומת זאת כן. רק מה? סירבתי להתמסגר. גם ככה הייתי ילדה מוזרה שמעדיפה כלבים על אנשים וספרים על חברים. גם ככה היה לי שיער שסירב להסתדר בצבע שסירב להיות מוגדר בדיוק בתקופה שבה מה שחשוב זה איך את נראית. גם ככה אף אחד לא הבין מה אני רוצה בדיוק ולמה. אז משקפיים? באותה מידה יכלו להכריז על קבורה סופית לחיי החברה המעטים שעוד היו לי. לא מרכיבה – מה תעשו לי?

כלום לא עשו לי. מי בכלל שם לב? למי בכלל היה אכפת מה אני עושה? אז קנו לי משקפיים אדומים. והם נחו בתיק. אבא שלי המשיך להדליק את האור כל פעם שהוא ראה אותי קוראת (למה בחושך? תהרסי את העיניים) ואני המשכתי להתעלם מראייתי הנחלשת (כבר הרסתי אותן אבא. זוכר?). עברו עשרים שנה של הכחשה (הכחשה והדחקה. מה היינו עושים בלי פרויד?). מתחתי את הגבול עד שאי אפשר היה יותר. בשנים האחרונות גיליתי שהמשקפיים יוצאים מהתיק יותר ויותר פעמים. בשנה האחרונה גיליתי שאני כבר לא מסוגלת לעבוד בלעדיהם. לשבת מול המחשב בלי משקפיים זה סיוט בשבילי. שאני לא מסוגלת לראות סרטים בטלוויזיה בלעדיהם גם כשאני לא לבד. שאני צריכה אותם בשביל לנהוג כשמחשיך. לא היתה ברירה. נאלצתי לחשוף אותם לעיני אנשים זרים. בהתחלה בסביבה נייטרלית כמו העבודה, אחר כך בסביבה אוהדת – ליד החברות שלי, ואחר כך גם ליד סתם אנשים. ועכשיו זה סופי. אני לא מסתדרת בלעדיהם.

אז זהו. חלפה תקופה. הגיע הזמן להודות – אני צריכה משקפיים. אפילו שעם הקליפס בשיער והעיניים הממוסגרות אני נראית עוד יותר חננה ממה שאני. אפילו שהם לא חלק מהתפיסה שלי את עצמי. אפילו שזה עדיין מוזר לי להסתגל לרעיון שאני ממושקפת. אפילו שהיו לי עשרים שנה להתרגל.

-ואיכקורימלו נהג לומר שעם המשקפיים האלה, ושיער אסוף, אני נראית כמו ספרנית בסרטי פורנו. כזו שעוד רגע הולכת להעיף את המשקפיים, לפזר את השיער ולמצוץ עד אובדן (הכרה או שיניים טוחנות. מה שיילך קודם)-

———————————————————————————–

 לאור השינויים שחלים בחיי –  וכוללים בעיקר להסתגר הרמטית בתל אביב- החלטתי להתאים את עצמי לסיטי לייף ולהתארגן על איזה דו גלגלי נחמד, רצוי בצבעי ורוד ושמפניה. רק שבשביל זה צריך רישיון. מסתבר שאני ממש גרועה בזה. קצת גדול עלי גם לנסות לשמור על שיווי משקל, גם לנסות להבין למה אני צריכה להסתובב סביב עצמי בספירלה, וגם להדוף את ההטרדות המיניות של המורה. גם כן קטע. חסרות בנות שש עשרה כוסיות שעושות רישיון על טוסטוס שהוא מרגיש צורך להטריד דווקא את הגרושה הזקנה והשמנה שכל קשר בין הספרה שמונה לבין מה שהיא עושה במגרש עם הקטנוע מקרי בהחלט?

עזבי שטויות, אומרת לי מירב, את לא יכולה לדעת אם את מוכשרת או לא. הנה, אני עברתי טסט שמיני ועכשיו אני נהגת מצויינת.
שזה תמיד נכון. טרם פגשתי את האדם שהעיד על עצמו שהוא נהג לא משהו. או שאין לו חוש הומור. אם המציאות היתה תואמת ולו במעט את העדויות העצמיות הללו, לא היו בארץ תאונות דרכים וכולנו היינו מתגלגלים מצחוק כל הזמן.
אבל מרג'! F מזדעזעת לי בטלפון כשאני מספרת לה על הניסיונות העלובים שלי בתורת המספרים, השיער שלך!
גם היא צודקת בעצם. הקסדה מועכת את התלתלים. ואם השיער פזור אז הרוח והלחות הופכות אותם למשהו שנראה כאילו קשקש הקיאה אחרי ערב מוצלח במיוחד בפח הזבל.
הפנינט טוענת שהיא מאד לא מרוצה, ולאבא שלי אני בכלל לא מספרת. שהוא יש לו קטע שפתאום הוא נהיה היסטרי ומתחיל לזרוק שמות של מחלות כרוניות לכל עבר כשהוא מאיים לחטוף אותן עכשיו ומיד אלא אם אני אפסיק עם השטויות שלי.

אם לא תתייחסי לזה כאילו זה סיוט, אולי אפילו תהני מזה, אומר לי האשמאי הזקן שמלח אנגלי סידר לי בתור מורה.
אבל אני סובלת, אני אומרת לו. לא שאני צריכה להגיד. אחרי הכל, אני לא בדיוק מהאלה שנולדו עם פני פוקר. כשאני לא מרוצה אני לא מרוצה. אין אף אחד שיכול לפספס את זה ברדיוס של קילומטרים.
תחשבי על למה את עושה את זה. הוא מציע תחשבי על הניידות. על הנוחות. על החיסכון. 
אחר כך, בבית, כשאני מעסה את שריריי התפוסים (שכן אני מחזיקה בכידון כאילו חיי תלויים בזה, ומהדקת את ירכיי אל הכיסא בעוצמה שלא היתה מביישת מדריכת סטודיו C מנוסה) אני מנסה לחשוב למה אני עושה את זה, בכל זאת – אם הוא הרים את המבט עד כדי ממש להסתכל לי בעיניים לשתי שניות בשביל להציע את זה, כנראה שזה ממש חשוב- אבל כל מה שיוצא לי זה: "אלוהים, אם את קיימת, תני לי השראה. תני לי אות. תני לי רגע אחד קטן של התגלות: איך לעזאזל אני מסדרת את השיער בקסדה ככה שהוא לא ייראה כאילו התאבד לי חתול על הראש??"

———————————————————————————–

ולפינתנו האהובה אך המוזנחת – קיבלתי במייל (ובשליחג'ר. ובגוגל טוק. ובקומיוניקייטור. ובעוד מגוון דרכים דיגיטליות):

בלוקים– הפנינט משביתה אותי סופ"ש שלם. ובסוף מתגלה שהיא עזבה באמצע. אם אתם צריכים קוד לרמה מסויימת- רק תגידו. אספתי למקרה שאתם בלונדיניים ולא מסוגלים לעשות קופי פייסט ולכן חייבים להתחיל מהתחלה אחרי שהגעתם לרמה 18. סתם דוגמה.

רובוטים דכאוניים –ואז היא קיבלה את זה בתור עונש. לחובבי הז'אנר בלבד. טיפים יינתנו תמורת שוחד מתאים.

פיוצ'רמה 2008 – כבר יש טריילר. ותודה לכבש התמים ששלח. (אם כי תיאור מפורט יותר של מה בדיוק הוא שולח היה הרבה יותר מרגיע. יש לו גישה לכמה סרטונים שממש לא הייתי רוצה לדעת שהם ביו-טיוב אלא אם אני אקבל הרבה כסף. מזל לפחות, שאני לא מתכננת נכדים).

רק להקליק – מישהי שהחליטה לנצל את השיטה למטרות טובות. נכון שתפוז משלמים לפי קליקים? אז ההכנסות מכניסות לבלוג הזה ילכו כולן למטרת הצלת כלבים נטושים ותרומה לעמותות – מה שאומר שכל כניסה עוזרת להציל חיים! הקליקו בהמוניכם.

היררכיית גיקים – הטכנולוגיה בשירות האבולוציה.

We don't see things as they are. We see things as we are.
(Anais Nin)