הנסיכה מוויילס

אחרי שהתבכיינתי פה איזה מאה פוסטים משמימים אחד אחרי השני על זה שאני לא מעוניינת לשנע את הנושא של הצלוליטיס שלי לשום מקום שהוא לא ים, וגם אז, רק הבננה ביץ', החליטו בעבודה להגשים לי חלום ולשלוח אותי לוויילס. איפה זה וויילס? שאלתי את הפנינט במסיבת הפרידה מהסנדוויצ'וף של הבננה. בבריטניה איפושהו, היא אומרת, אני אחזור הביתה אני אבדוק.
אבל מי שלא לומד דרך הראש, לומד דרך הרגליים, מסתבר. לוקח 14 שעות להגיע לוויילס. בריטניה מעולם לא נראתה רחוקה יותר, אבל לפחות זה במטוס עמוס בדוסים, שהחליטו שזה טיפשי לוותר על כאלה גנים משובחים, והנציחו אותם שוב ושוב במיליון עותקים קטנים וצווחניים עם רשימת דרישות בלתי נגמרת, ושלוש רכבות מגעילות במיוחד, כל כך מגעילות, שבפעם הראשונה בחיי – אני מרגישה גאווה ציונית טהורה ואמיתית. אני, מרגריטה תות, מדליקה משואה זו למען האנשים שגירשו את האהבלים האלה מהארץ. שיחק אותה פינסקר. או אוסישקין. או איזה רחוב שזה לא יהיה שהיה אחראי לזה.
באחת הרכבות (אח. יהודים ורכבות. אין שילוב מלבב מזה) אפילו זכיתי להופעה חיה של ההומור הבריטי במיטבו. בעודי נגררת עם הסמסונייט הורודה שיצאה מהארץ, בדיוק כמו בעליה, באובר ווייט מטורף, בין רציפי התחנות השונות, הצלחתי למצוא סוף סוף את הרציף של הרכבת לקרדיף. קרדיף זו בירת וויילס למקרה שגם לכם יש 57 בגאוגרפיה, או שמעולם לא טרחתם לברר איפה מצלמים את דוקטור הו. בעודי גוררת אחריי בייאוש את הפיל הורוד שסחבתי איתי, תופס אותי אחד הג'קטים הצהובים הזוהרים ואומר לי – מצטער. פספסת אותה. במיטב מסורת המרג' אני שומטת את המזוודה ופורצת בבכי כה מר שלו ידעתי שאאבד כל כך הרבה נוזלים, אולי לא הייתי אוכלת כמויות כאלה של במבה בטיסה. לפחות זה גורם לו להשתכנע שאולי ההומור שלו לא השיג את מטרתו המקורית, והוא ממהר לפתוח לי את הדלת ולהפסיק להתבדח. מונטי פייתון מאחוריכם.
מיובשת והלומת במבה אני מתיישבת ברכבת ויוצאת לעבר השקיעה. קרדיף חיננית כמו אשקלון בערך, וכשאני מדדה בחוסר מוטיבציה במעלה המדרגות אני רק רוצה להיכנס למיטה ולבכות. לא. למען האמת אני רוצה לחזור הביתה, לחבק את המיקשקשת, להיכנס למיטה ולבכות, אבל אני מוכנה להסתפק בפשרות ריאליות.

בבוקר, כשאני קמה, אני מגלה שאין לי מושג לאן אני צריכה להגיע, ולמה. אני מנסה להתקשר לתל אביב שיבררו בשבילי איפה המשרד שלי בעצם. עד שמתקבלת תשובה אני עושה פוזות מול המראה בחדר במלון. מעיפה את השיער מצד לצד,מעפעפת בעיניים ומפנטזת שאני יפהפיה. אחר כך, כשעדיין לא מתקשרים אלי מהעבודה, אני משכללת את הפנטזיה. בשדרוג, כל הסצנה חוזרת על עצמה, בתוספת של מישהו שאומר לי " את לא צריכה לפנטז, את באמת יפהפיה". חבל רק, שבדיוק כשזה מתחיל להיות ממש פאתטי, מתקשרים לספר לי ששלחו בשבילי מונית שתיקח אותי למשרד. ההגדרה הוולשית למשרד, הכוונה. האנגר ענק עם שולחנות ארוכים שנמשכים מקיר לקיר. נסעתי 14 שעות כדי לעבוד בסווטשופ. מרג' רועת האווזים הקטנה בבית חרושת למגהצים.

אחרי יומיים אני מגיעה למסקנה שלאכול במסעדות בריטיות זה כיף בערך כמו טיול לאושוויץ. עדיף לאכול פלנקטון, אני מקטרת לדוקטור* שמתקשר לשאול אם הכל בסדר. אבל לפחות זה נורא יקר, הוא עונה לי. יש במה להתנחם. התזונה שלי הופכת בריאה מתמיד. אני חיה על קדבורי הול-נאטס ותפוצ'יפס בחומץ. וכן. אני יודעת שזה סוג של כוסברה. אבל אני אוהבת את זה.

אחרי ארבעה ימים אני בדיכאון קליני. מזג האוויר מחורבן, או יותר נכון לא קיים. אין פה באמת מזג אוויר. אשקלון אמרנו? אולי, אבל בגירסת המחיקון. יש רק שני צבעים בחוץ. אפור ואפור כהה. האוכל גרוע. העבודה משעממת. ואני מתגעגעת ברמות שלא ייאמנו לקשקש ולערמת החברות שהשארתי בארץ ולשמש ולתל אביב ולשמחת החיים שלי. הדוקטור בניסיון להיות מנומס (או בתקווה לגרום לי לשתוק סוף סוף אחרי שהוא נאלץ לשמוע אותי שעתיים מקטרת על חיי האומללים, כשהוא כולה שאל מה נשמע) מזמין אותי לאוקספורד לבקר. אחרי התלבטות קצרה בין נימוס להתאבדות, אני מחליטה לנחות על המסכן לכל הסופשבוע. אחרי הכל, בלונדה דכאונית על סף חיתוך ורידים ששורצת אצלך בבית שלושה ימים והכלל היחיד שנראה שהיא מצליחה לשמור עליו זה בשום פנים ואופן לא לנגב רגליים כשהיא יוצאת מהאמבטיה. זו הפנטזיה האולטימטיבית של כל אדם באשר הוא אדם. אני מה אכפת לי? בעיה שלו. פעם הבאה שלא יציע.

האמת שזה היה רעיון טוב, להגיע לאוקספורד. להסתובב עם כזה מהאוניברסיטה זה אומר שגם הכל בחינם, וגם יש מי שיודע לאן כדאי ללכת. זה די מדהים הקטע הזה, שנכנסים בשער של בניין ומגיעים לגן מדהים ביופיו, או לפארק עם איילים, או לשדרת עצים ארוכה, או לאגם עם ברווזים ואני אחוזת התפעלות מהנרניה שנגלית לי. רק שבדיוק שהיה נראה כאילו שכנעתי אותו שבעצם אני דווקא די נורמלית, הוא מספר לי שהקולג' שבו אנחנו נמצאים זה הקולג' של טולקין. באמת? אני מתחילה לקפץ בהתרגשות אנגלית טיפוסית כשאני מצייצת בחדווה. כאן כתבו את שר הטבעות? ואת ההוביט? מסתבר שכשאני מתרגשת אני עוד יותר רועשת מבדרך כלל. הדוקטור מתכווץ כמה שהוא יכול, מתפלל לאל המתוק שאף אחד שהוא מכיר לא יופיע בדיוק עכשיו, ומפגין הפקת לקחים יפה בקולג' הבא, שבו הוא מוריד אותי לבור ביטחון, שמכסה אותו עץ ענק ומסביבו יש חומה שמוקפת בגדר הפרדה, לפני שהוא מספר לי שעכשיו אנחנו בקולג' של לואיס קרול. רק בסוף כשאני נרגעת הוא מוכן להוציא אותי משם ואנחנו הולכים לשמוע איבנסונג בכרייסטצ'רצ'. חוויה שאמורה להיות רוחנית אבל אני מוצאת אותה בעיקר מחרמנת. איך מחרמנת? הוא שואל אותי בייאוש (כי אחרי שלושה ימים איתי, כבר אין לו כח להיות מופתע) כנסיה, לא בורדל. אני יודעת? אני עונה לו. כנראה שבניגוד ליהודיה המצטיינת שאני, נוצריה טובה לא היה יוצא ממני.

אוקספורד יפהפיה. אני מספרת לפנינט. אעה, היא אומרת, אני יותר אהבתי את קיימברידג'. יש שם נהר.
גם באוקספורד יש נהר, אני עונה לה. אפילו שניים. אחד לא מפורסם במיוחד, בטח לא יצא לך לשמוע עליו. חלק מהאנשים קוראים לו התמזה.
זה לא נשמע לי הגיוני היא אומרת. איפה הוא היה כשאני ביקרתי שם?
אהה! אני משוויצה כאילו זה הדוקטורט שלי מאוקספורד בפיזיקה גרעינית שמצא לי את הנהר הנעלם, כנראה שהוא מופיע רק לכבוד חברי האוניברסיטה.

כמו שאמרו האלה, נו, שחכמים, לכל ראשון יש מוצאי ראשון, וקרדיף מחכה לי. מערכת הרכבות הבריטית שוב מפגינה את היכולות המרשימות שלה, וכשאני מגיעה לרדינג (צירוף מקרים מעניין, שיש כזה גם באנגליה) אני מגלה שיש עשרה רציפים, חלקם מחולקים לעוד מיני-רציפים (נגיד רציף 4? אז רציף 4a ורציף 4b גם) אבל אין מודיעין. במקום יש שישה מסכי טלוויזיה ירוקים שאף אחד מהם לא מסביר על איזה רציף צריך להיות כדי לתרום לתעשיית המגהצים. בעודי מפספסת את הרכבת, אני תוהה מה היה עולה בגורלה של אנה קרנינה לו היתה צריכה, האומללה, לנסות ולהתאבד תחת רכבות בריטיות. כנראה שאחרי מספר שעות של התרוצצויות מרציף לרציף בניסיון עלוב להבין מאיפה לעזאזל אמורה לצאת אחת, היא היתה חוזרת הביתה, לבעלה, והופכת להיות המצדדת החזקה ביותר של חיי הנישואים. אחרי הכל, אין כמו בעל כשצריך להאשים מישהו בזה שמפספסים את הרכבת.
הדבר היחידי שעוזר לי לא להיכנס לדיכאון מזה שהרכבת הבאה היא רק בעוד שעה, זו העובדה שבעצם אני לא רוצה להגיע לקרדיף. ת'כלס? קחו את תחושת הבדידות הקיומית מצו ממנה רק את מה שממש רע ומדכא והוסיפו לה מיניבר – והרי לכם הכיף של לגור בחדר בית מלון לבד כשדבר מלבד אוכל גרוע ומזג אוויר מחורבן מארחים לכם לחברה.

למרבה הצער אין שום דבר שעוזר לי לא להיכנס לדיכאון מזה שיש לי עוד שבועיים ויום עד הטיסה חזרה הביתה, לאיפה שמפעילים על השמים אנטי מחיקון. וגם שם, עד שאני אגיע, בטח יהיה חורף.

-כאן מרגריטה אליזבת תות מדווחת לכם מוויילס, קרדיף.-

*הדוקטור הוא קורבן אומלל של הנסיבות. פעם אחת הוא בא כדי לקחת ממני ספר, ומאז כבר כמעט שנתיים הוא לא מצליח להיפטר ממני. למרבה המזל (שלי בטח שלי. ההגדרות שלו למזל בטח יהיו שונות לגמרי) הוא באוקספורד. שזה רק שעתיים מקרדיף. מה שמאפשר לי להציק לו אפילו יותר מבדרך כלל.

.-