האינטרנט הזה, סאמק.

שחר תייג אותי. התגובה הראשונה שלי לעניין היתה

כל הסיפורים האלה נשמעים אותו דבר.
שיחקתי באטארי מגיל 6, אחר כך בקומודור, אחר כך בסגה, אחר כך ב 286 שלי, אחר כך שדרגתי אותו ל 486, אחר כך היה נטסקייפ ויאהו ו MIRC, ומספר שש ספרות באייסיקיו, ובסוף כולנו גמרנו עם אקספלורר 6 באיזה משרד עם יותר מדי ניאונים. תחרות על גיק השנה – היר ווי קאם.

אבל אז דובי שאל שאלה*. ופתאום בא לי לענות. רק לא ידעתי מה. כי אני חושבת שהיה לנו משהו מאד מיוחד. היינו דור כזה, שגדל במקביל לטכנולוגיה. היא התבגרה יחד איתנו. ומי שנחשף אליה היו האנשים האלה שבאמת אהבו אותה. כמו שפעם מי שהכיר את גנדלף היו אלה שבאמת אהבו לקרוא. זו היתה מן כת סודית כזו של גיקים מאוהבים, שכל ביט עשה להם עוד דפיקה בלב. שישבו ביחד בגיל 8 מול התותחים של האטארי, שבגיל 12 התפעלו עד דמעות מהרזולוציה של הסגה. שבגיל 14 היו מוכנים לנשק את דני השכן שקיבל אייפל (ירוק על שחור, למקרה ששאלתם) בשביל שעתיים מול הפלא,  שבגיל 16 נקרעו מצחוק מההומור של מאנקי איילנדס 2 (80 מגה הארד דיסק חברים. כןכן אבא שלי פינק את הילדה שהוא הכי אוהב). ושבגיל 21 ישבו 14 שעות רצופות במירק, כי סוף סוף לא היה כל כך קשה למצוא את אלה שהם כמוך. הם כולם היו שם. ושרו את 'אחד מי יודע' בבינארית באנדרנט**.
עכשיו זה כל כך זמין. כל ילדה בת 14 מפחחחפחחת בבלוג שלה. אבל אז? אז זה היה הכי מרגש בעולם. אני מאושרת שהייתי חלק מזה. אני לא יכולה לסבול את העובדה שזה נשמע כזה חסר ייחוד. אני יודעת שהיינו מיוחדים. אני יודעת כי אני זוכרת איך היו כל השאר.

 *האמת, מארג’, חשבתי על זה – זה לא קצת מוזר כמה מהבלוגרים הפעילים (המבוגרים) הם בדיוק אותם ילדים גיקים שישבו על המחשב מגיל 4? האם באמת מי שלא נכנס למחשבים מגיל צעיר לא יכנס עוד לעולם, לפחות לא ברמה מספקת כדי לפתוח לעצמו בלוג?

**כשהייתי באנדרנט, היה לי שותף לילי שמאד אהבתי. מעולם לא נפגשנו. אבל דיברנו שעות על גבי שעות. הניק שלו היה Pierrot. השם שלו אסף. מתישהו לקראת סוף השנה השניה באוניברסיטה הוא נעלם לי. עברו שמונה שנים מאז. אני אשמח לשבת על כוסית וירטואלית ולהעלות זכרונות. אם מישהו מכיר, יודע, שמע – אנא שלחו אותו אלי. תודה.
("אני לבשתי חולצה ירוקה, את חייכת אלי כשישבת עם חברה, נופפתי לך לשלום" נפגשנו. גירסת הבלוג של מרג'. כל הזכויות שמורות למעריב לנוער. של אז.)

-ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור-

You cling to your own ways and leave mine to me.
 (Petrarch)

עכשיו זה סופי-

רזיתי.

אמא שלי אמרה.

————————————————————
שוב זמנים קשים. שוב אני מגייסת את ידידותיי החדשות-ישנות ההכחשה וההדחקה.

קטנה שלי, אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך. את חסרה לי.

————————————————————

הבוג'י כתבה מחזה, והפחון גוייס בתור אולם חזרות תמורת טובות הנאה מבוג'י. טובות הנאה מבוג'י זה נהדר. אין תלונות. רק שמאז אני מוצאת את עצמי פעמיים בשבוע מוקפת בפעוטות שמנהלים שיחות על באפי. והיא לא ממש טורחת להגיע כדי לפצות אותי.
טוב שבאת, אני אומרת לבוג'י ביום רביעי, כשהיא מקדימה את הגעתה לציוויליזציה ביום כדי למלא לפחות חלק מההתחייבויות שלה כלפיי. עד שהגעת הרגשתי כמו המחלקה הגריאטרית. ישבתי לתומי בסלון של עצמי כשגיליתי שאני מקשיבה לשיחות על התיכון. התיכון! את יודעת מתי הייתי בתיכון?
בכלל לא היית המחלקה הגריאטרית, מתערב הילד, היית הגרושה ההיפית המגניבה שכולם מתים לזיין.
עכשיו לכי תסבירי לו שההיפיות הזו מעוצבת לגמרי, ועולה הרבה כסף. גם.

————————————————————

חנית מגיעה ביום חמישי ומכינה ארוחת בוקר לכל המשתתפים. תוך כדי היא מסבירה לילד את עובדות החיים. אלפא-פימייל היא מצביעה על בוג'י. אלפא-מייל היא מצביעה על עצמה. אלפא-פימייל היא מצביעה עלי.
אני לא אלפא-פימייל, אני אומרת לה. אני בקושי גמא.
כן כן, אומרת לי הבוג'י, תקשקשי חופשי, אבל ת'כלס? אם היינו חבורה של בבונים? לך היו הכי הרבה גורים.

————————————————————

את צריכה לבוא לפיקניקון, חנית מתקשרת אלי בערב.
אני לא בטוחה שאני רוצה.
את חייבת, אני אובר גיקד. בטירוף.
ומה יעזור לך שאני אבוא?
מזתומרת? ברגע שתבואי את תהיי האובר גיקד, ואני ארגיש במקום שוב.
————————————————————

הילד שולח סמסים מדוכדכים מאחת מאספות הגיקים המשמימות שלו, אני אומרת לבוג'י. הוא בדיכאון.
אוי, מסכן. מה את כותבת לו?
שהשיער שלו נראה נהדר.
הוא לא את, את יודעת.
עדיין לא.

————————————————————

מה? יש לך משקפיים? המד"ס מסתכל עלי בפליאה, כשאני מגיעה מתנשפת באיחור אופנתי של עשרים דקות בגלל העבודה. מרוב לחץ לא הספקתי להוריד אותם
מה נראה לך? תסתכל עלי, אני מתאימה בול לפרופיל.
כן, אה? הוא מחייך אלי. חננה שקוראת ספרים, משחקת במחשב ועובדת בהייטק.
אז אולי עכשיו זו הזדמנות שתפנים שאני לא גבר חטוב ושרירי בן 26? אני גרושה מרירה ושמנה בת 32. אולי הגיע הזמן להתאים את רמת השיעור לרמת המתאמנת סוף סוף?
ברור. הוא אומר לי. רק תסיימי את הסט השלישי של השכיבות שמיכה ואנחנו יוצאים לרוץ.

————————————————————

אני מספ"שת עם F. כהרגלנו אנחנו במרתון של טראש TV. הפעם אנחנו יושבות מול השידורים החוזרים של מלרוז פלייס, כשF , כמו תמיד אחרי שהיא הולכת לרופא שיניים, מחליטה לחלוק תובנות. מתברר שהיינו בסכנה. ניסו עליה הטעיה בעיתונים.
אבל עליתי עליהם, היא מספרת, מה לי ולערמה של נשים מוצלחות בתחומים משעממים כמו כלכלה? מיד בדקתי מה אני קוראת וגיליתי ליידי גלובס. הם באמת חשבו שהם יכולים לעבוד עלי?
אויש, כלכלה זה כזה של בנים, אני אומרת לה. נו? מה נסגר הפעם?
כתבה על נשים גברים והומור בלאישה. מסתבר שציניות זה משהו שגברים משתמשים בו כמו צ'פחות בחבר'ה, נשים ציניות מאיימות עליהם. הם מעדיפים מישהי שתצחק מהבדיחות שלהם, ולא אחת שתהיה משעשעת בעצמה.
וואלה? אני בשוק, אני אומרת לה. איזו הפתעה. גברים מאויימים מנשים. את יודעת? לפעמים אני לא מבינה אותם, הם חושבים שזה נעים להיות יותר משעשעת מהם? אם הם כל כך רוצים מישהי שתצחק מהבדיחות שלהם – שיספרו כאלה.
קודם הם משעממים אותך, ואחר כך מתפלאים שנשים מקטינות את עצמן, היא אומרת לי.
נשים מקטינות את עצמן בשביל האינטרסים של עצמן. אני עונה לה. הדבר האחרון שאת רוצה שיקרה זה שלא יעמוד לו כי את יותר חכמה ממנו.
אבל יש גברים אחרים, היא מתעקשת. יש גברים שלא מאויימים מנשים חכמות.
אהה, אני אומרת לה. תגידי, באיזו עונה מגיעות האחות הג'ינג'ית וקימברלי המטורפת? זה נורא משעמם בלעדיהן.

————————————————————

וגם פסטיבל איטליה מתקמבק. לבקשת הקהל.

קחי את היד הזו                  Prendi questa mano,
צועניה                                 zingara,
אמרי לי נא , מהו גורלי          dimmi pure che destino avrò
דברי על אהובי                    parla del mio amore,
אין בי פחד                          io non ho paura
כי                                        perché
אני יודעת                             lo so
שעד אז                              che ormai
כבר לא אהיה שלו               non m'appartiene.

הסתכלי בעיניי                    Guarda nei miei occhi,
צועניה                                zingara
וראי את הזהב בשערו         vedi l'oro dei capelli suoi.
אמרי לי אם ישתנה             Dimmi se ricambia
משהו באהובי                     parte del mio amore,
צריכה לומר לו                     devi dirlo
זה                                      questo
התור שלך                           tocca a te
אך אם כתוב                        Ma se e' scritto che
שאאבד אותו                       lo perderò,
כמו שלג בשמש                  come neve al sole
תימס                                 si scioglierà
האהבה                             un amore

קחי את היד הזו                 Prendi questa mano,
צועניה                                zingara,
קראי נא מהו גורלי               leggi pure che destino avrò
אמרי לי כי הוא אוהב אותי    Dimmi che mi ama,
תני לי תקווה                        dammi la speranza,
זה הדבר היחיד                   solo questo
שחשוב לי                          conta ormai per me

————————————————————
Argument is meant to reveal the truth, not to create it.
(Edward de Bono)

שיקוף.

או: דברים שאת מגלה על עצמך כשאת מדברת עם חברות שלך.

1. שאת לא אוכלת הרבה.
בזמן האחרון אין לי כל כך תאבון, אני מקטרת ל F ולחנית כשאני לא מצליחה לסיים 250 גר'  המבורגר אנטריקוט באגאדיר (בלי הלחמניה) לשמחתה הרבה של קשקש.
האמת? חנית אומרת לי, עוד לא ראיתי אותך גומרת מהצלחת.
שטויות, אני אומרת לה. בדרך כלל אני אוהבת לאכול.
אוהבת אולי, אבל בקושי אוכלת.
הנה, F תגיד לך, F נכון שאני אוכלת מלא?
לא. את בקושי אוכלת. ובזמן האחרון עוד פחות.
אני אומרת לך, חנית מתעקשת. לא גומרת צלחות. עוד לא ראיתי פעם אחת שאכלת את כל האוכל מהצלחת. אפילו אז, כשישבנו בסרגוס, כולנו הזמנו מנה ראשונה, מנה עיקרית ותוספת – ואכלנו הכל עד שלא נשאר כלום, ואת הזמנת רק מנה עיקרית וגם אותה לא גמרת.
זה כי אני מקדימה את זמני, אני אומרת לה. גמרתי לפני שהגעתי לשולחן בכלל. 

2. שאת לא סלחנית כמו שאת חושבת.
אני לא מבינה מה קרה לי, אני אומרת ל F כשאני מספרת לה על שיחת "אתה לא מעניין אם אתה לא מזיין" שלנו, הייתי ממש מרושעת.
זה לא שזו כזו בעיה לגרום לך להיות מרושעת.
בטח שזו בעיה. אני אומרת לה. אני סלחנית וחביבה ולא נוטרת טינה. זה האדם שאני.
אז זהו, שאת אולי לא נוטרת טינה אבל רק צריך להתקרב לאיזור הפגיע, ואת מגייסת את כל השכל הזה שלך, ישירות לכוחות הרשע.
ואני חשבתי שהתמתנתי עם הגיל. לדעתי אני כבר לא כל כך צינית כמו פעם.
את לא צינית כמו פעם?
לא עם גברים. זה מתבזבז עליהם.
ספרי לי על זה. היא נאנחת. הFרטי כבר אמר לי יותר מפעם אחת, שאם הייתי קצת פחות צינית, אולי אפשר היה להבין מה אני רוצה בעצם.
קשה לי להאמין. אני עונה לה. קצת איבדתי אמון ביכולת של גברים להבין מה מדברים אליהם.
זה קורה לכולנו בסוף. היא אומרת. עדיף לדבר איתם במשפטים קצרים, כמה שפחות מתוחכמים, ולגמור את הויכוח מהר כדי שתוכלי לדבר על זה עם חברות שלך וגם להתבדר מכל העניין.
כן אה? אני אומרת לה. חברות זה הפיתרון. האמת? מילא זה שהייתי מרושעת – זה שנהניתי מזה. זה מה שמטריד אותי.
את תמיד נהנית מזה. אחרי כל פעם כזו צריך יומיים כדי להוריד ממך את החיוך המרוצה.

-ואבא שלי אומר: כל פעם שאני פוגש מישהו שטוען שהוא אוהב נשים חכמות, אני אומר לו שזה רק כי הוא עוד לא פגש את הבת שלי-

3. שאת לא כזו נונקונפורמיסטית
אז פגשנו את צמח, אני מספרת להן על הערב שלי עם הילד אתמול, וקשקשנו איתו קצת. ואז חזרנו אלי. בדרך אני מקבלת מהצמח SMS – "פדופילית" הוא כותב לי. כמו שאני ככה אוטומטית באה לענות לו שאין בינינו כלום וזה וזה, פתאום קיבלתי את הג'ננה. שצמח יקרא לי פדופילית? צמח?! שבגיל 38 יוצא עם מישהי בת 28? איך יוצא שאני הפדופילית בינינו?
וולקאם לעולם שבו אנחנו חיים. F מברכת אותי. זה חדש לך שזה ככה?
זה לא הפריע לי עד עכשיו. אבל עכשיו זה מרגיז אותי. כאילו מה הקטע? לאף אחד לא באמת הפריע שביני לבין ה XP יש שבע שנים. אבל אם ההפרש הוא לטובתי אז לכולם יש מה להגיד?
אז מה את אומרת בעצם?
אני אומרת שאולי אני צריכה לעשות אותו. בשביל העיקרון.
חמש שנים, F אומרת. חמש שנים אני מכירה אותך, וזו פעם ראשונה שאת נזקקת לתירוצים.

4. שאת בולעת.
אני לא אוהבת בשר טחון. אני מודיעה לבנות. אני לא אוהבת קבבים, אני לא אוהבת קציצות. אני לא אוהבת בשר שנראה כמו חיות. זה צריך להיראות כמו אוכל. ואני לא אוהבת כבד. זה יבש.
אעלק לא אוהבת כבד, חנית אומרת לי, ראיתי איך טבחת לי בכבד הקצוץ.
כבד קצוץ זה משהו אחר.
איך את עושה אותו? F מפתחת עם החנית שיחת מתכונים משמימה. כי אני ניסיתי ובסוף הלכתי על פטה כבד. לא יצא מספיק טוב.
אז ככה.. -כאן בא פירוט משמים של המדבר הזה שנקרא בישול-  …ובסוף את טוחנת אותו
כמה טוחנת? עד שהוא משחה?
קצת פחות, אני חושבת. הוא לא היה לגמרי משחתי בליל סדר, נכון? היא פונה אלי לאישור
אני לא יודעת, אמרתי לה, אני באופן כללי מעדיפה אוכל עם גושים.
טוב, את באופן כללי בולעת כל מיני דברים מגעילים, F מוסיפה את שלה במבט מסוייג משהו.  אני לגמרי בעד הכלכלן. בכלל, הגיע הזמן שכל האנטי-אוראלים ייצאו מהארון ויקימו קבוצת תמיכה. שיהיה יותר קל לאתר אותם.
זה לא כזה מגעיל, אני אומרת לה. חוץ מזה מה? מצצת עד עכשיו וזהו? תשאירי אותו לגמור לבד בקור בחושך? לא יפה.
אבל זה ממש ממש לא טעים, חנית מעווה את הפרצוף.
מרג'? מרג'? מרג'? אני שומעת את F קוראת לי פתאום
מה? מה קרה? אני מתנערת ממה שקורה לי בראש ומנסה להתרכז חזרה.
אוה שלום. היא אומרת לי. כבר חמש דקות שאני מנסה לשאול אותך משהו וכל מה שאני מקבלת זה חיוך מרחף ומבט מזוגג.

  

If you would stand well with a great mind, leave him with a favorable impression of yourself; if with a little mind, leave him with a favorable impression of himself.
(Samuel Taylor Coleridge)

אם פגשת באדם מרשים מאוד, הרשם אותו באישיותך; אם פגשת באדם מרשים פחות – הרשם אותו באישיותו.
(סמואל טיילור קולרידג')

אינפנטילית.

מכירים את זה, שבאיזו מסיבה נגיד, או סתם מפגש של חברים, אתם פוגשים לגמרי במקרה מישהו שהוא לגמרי "משלכם"? המישהו הזה, ברגע שהתחלתם לדבר איתו, רק כי הוא, אה, נגיד, ישב לידכם, התברר כאחד שמצטט מרובוצ'יקן, זוכר סצנות מפיוצ'רמה, וקרא את כל הקלאסיקות המד"ביות שגם אתם קראתם. אתם מוצאים את עצמכם שוקעים לתוך שיחה מרתקת על סרטים ספרים וסדרות שרק האלה שהם "משלכם" מכירים. תוך כדי זה המישהו הזה מתברר גם כציני במידה, תואם לחלוטין את חוש ההומור שלכם, מבין ישר את כל הבדיחות והמסרים הנסתרים, צוחק מהרפרנסים המטופשים שלכם לסימפסונס, והכי חשוב – מתחזק הומור עצמי שמאפשר לכם להעביר ערב שלם בלצחוק על עצמכם ועל העולם בדיוק כמו שאתם אוהבים.
אתם כמובן שמחים לגמרי לגלות,שאותו איש מוצלח ביקש את המייל שלכם מהמכר המשותף שלכם, ומגלים שגם בהתכתבות אתם מצליחים לשעשע אחד את השני עד דמעות, וגם במסנג'ר לא חסרות לכם שיחות מבדרות, וכשאתם נפגשים הוא בא עם חשיש וצלע חזיר, ומכין לכם ארוחת ערב בזמן שאתם מגלגלים לכם ג'וינטים, לפני הסרט ש"אני לא מאמין שעדיין לא ראית!" או הסדרה "אוי, איך שאתה תמות על זה". כמובן שאתם מגלים שאתם אוהבים את אותם סרטים, ואותן סדרות, והוא מתלהב בדיוק כמו שאתם התלהבתם ומאותם דברים גם, ואתם מתלהבים ממה שהוא מביא לראות, כי זה מצחיק, וחכם ובדיוק לטעמכם. אתם גם מחליפים ספרים, כי שניכם אוהבים, איך לא? הוא נותן לכם ספרים ש"את חייבת לקרוא" ובתמורה אתם משאילים לו את "תתקשר לנשק לי את הרגליים שתגמור".
הוא גם מתקשר לשאול מה שלומכם כשאתם מבועסים בגלל העבודה, ושולח לכם סמסים משעשעים לאורך היום, ומגיע בהפתעה ביום שישי אחרי צהריים עם שוקולד מקס ברנר משובח, כי "את חמודה והתחשק לי לראות אותך". כבונוס לכל זה הוא גם חושב שאתם חכמים, משעשעים ויפים, ובכלל אנשים מוצלחים. והוא גם אומר לכם את זה.

אתם מכירים שכל זה קורה, בדיוק עשר שניות אחרי שהתייאשתם מזה שזה יכול לקרות בכלל? שכבר הכרתם את כל "האלה" או.. או שאולי כבר אין אנשים "משלכם"  יותר? אתם מכירים את זה שאתם מגלים שיש כאלה, ושהם אכן משמחים כמו שהם תמיד היו כשפגשתם אותם פה ושם לאורך החיים שלכם? אתם מכירים את זה שהם רק בני 23?

-והבנות אומרות – כבר היו תקדימים-
-ואני אומרת – נו מילא, גם עוד אח קטן זה בסדר. בעיקר אם בניגוד לפעוט'קה (אוח! מדובר בהצלחה) הוא אשכרה מתעניין במה שאני אומרת-

He who has injured thee was either stronger or weaker than thee. If weaker, spare him; if stronger, spare thyself.
(Seneca)

איטליה(3).

 טוב נו, אם כבר אני בעניין של לעדכן, שאני לא אוהבת לעשות, אבל היה סגור לתגובות משומה, אז יאללה, נתפוס טרמפ.
כבר בדקתם כמה האתר שלכם שווה? אם לא זה הזמן.

My Site is worth
$2,300

How much is your site worth?

—————————————————————

לאברם ההומלס יש חברה. כן כן. אפילו הומלס הבית מצליח לנהל זוגיות יציבה. מעניין אם היא הומלס מקורית או שהיא ליטראלי עזבה בשבילו את הבית. בכל מקרה הם מנהלים שגרה זוגית חמימה שכזו. בבוקר הם יושבים ביחד על הדשא, בערב הם הולכים לישון יחד בבגאז'. הרמוניה. פתאום רואים על האוטו מגבות קטנות בגוונים ורודים, על הדשא ליד יש כיסאות ישיבה. הכל הרבה יותר ביתי. מדהים מה מגע יד אשה יכול לעשות. כמובן שמתוקף מעמדה היא קיבלה בעלות חלקית על קשקש, ועכשיו אני נאלצת לשמוע דיווחים יומיים גם ממנה. מתברר שלמרות הכל אני עדיין עושה שלישיות. האמת? זה נחמד. אפילו אני שלעיתים נדירות נפלטת לי אמירה צינית, לא מצליחה להיות ממש מרושעת כשזה קשור בשני ההומלסים המאוהבים. רק דבר אחד באמת מטריד אותי. מה היא עושה כשהיא רבה איתו? עוברת לישון במושב הקדמי?

—————————————————————

אנחנו משחקות. כלומר אנחנו נפגשות במטרה לשחק. בוג'י העלתה את הרעיון ההזוי הזה בפורים, ואיכשהו זה הצליח להתממש. חבל רק שהעובדה ששתיים מאיתנו לא שיחקו מעולם, ושהפעם האחרונה שאחת מאיתנו שיחקה היתה בגיל 12 וחצי (וגם רק כי היתה מאוהבת בהוא ששיחק את הקוסם), לא הפריעה לנו להגיד "וואי מאגניב" במקום "לא תודה, עברנו את הגיל".
מתברר שארבע בנות רעשניות למדי בתוספת אלכוהול, זה לא חומר טוב למשחקי תפקידים. אלא אם כן אלה המשחקים ההם עם המדים של המשרתת הצרפתיה.
אולי צריך להפסיק עם האלכוהול? בוג'י מדסקסת איתי איך אפשר לעצור את איכקורימלו, שמנסה להעביר לנו את המשחק, מלהתאבד.
אולי צריך להפסיק להתמזמז על הספות? אני מנסה גם רעיון שישאיר את המשחק במה שנקרא פנטזיה אורבנית, ולא יהפוך אותו ללארפ* צליבת נשים המוני.
זה קצת מוגזם. היא אומרת. אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה.
אבל דיון של חצי שעה על איך הדמויות שלנו מורידות שערות ברגליים, שלא לדבר על דסקוסים ארוכים ורחבים על מה כל דמות לובשת והאם הצבע הולם אותה או לא, גורם לאיכקורימלו לברוח לחדר ליד, כדי להיות קצת לבד. או כמו שהוא הגדיר את זה "הייתי צריך רוב גברי בחדר איזה חמש דקות".
זו הרפתקה של בנות, אני אומרת לבוג'י. הוא הסכים לארבע בנות, לא?
אני לא חושבת שהוא באמת הבין מה המשמעות של ארבע בנות, היא אומרת לי.
אה כן, זה. בעיה גברית ידועה. אני אהיה גבר יחיד בין ארבע נשים… מתישהו גברים יבינו שגם אשה אחת זה הרבה יותר מדי.
המזל היחידי זו קשקש. שמאז שהיא התבגרה קצת, היא איבדה לחלוטין את דחף ההרס ההיפראקטיבי שלה (והפנינט אומרת: מה דחף הרס היפראקטיבי? עקלתון! על ספידים!), והפכה לסוג של מופ, רק בלי המקל. הכלבה כל כך רגועה שאני שוקלת לקרוא על שמה בית הבראה. (והפנינט אומרת: מה בית הבראה? סנטוריום).
אף אחד לא יכול באמת להתעצבן כשהכלב הזה בסביבה. וזו סיבה מצויינת להביא אותה למשחקים, כלי תרפוייטי להתמוטטויות עצבים מזדמנות.
תראי אותה אני אומרת לבוג'י. היא כולה אור ואהבה.
עור ועצמות אולי. היא אומרת, נסיון לא מוצלח להכחיש שאפילו עליה הכלבה הזו מצליחה להתחבב.
אבל אם המתיקות האינסופית של קשקש לא עובדת, אז בוג'י ממש מוטרדת. הניסיון לשכנע אותה שאנשים מבוגרים יכולים לדאוג לעצמם, והם לא צריכים אותה כדי לדאוג להם, נכשל רבתי. היא אדם טוב ומוסרי שרוצה שלאנשים אחרים יהיה הכי טוב שאפשר. בניגוד אלי שאני אגואיסטית מפונקת שאכפת לה רק מעצמה. למרבה המזל שתי תפיסות החיים הכל כך שונות האלה מביאות את שתינו בדיוק לאותה מסקנה: הגיע הזמן להיכנס למיטה**.  ממש לא הרבה זמן אחר כך אנחנו מכורבלות ומנומנמות.
איזה כיף לי שאת פה. אני מחייכת אליה באושר. אפילו שאת מפיצה על הדמות שלי שהיא שרמוטה. לדעתי את צריכה לבוא יותר.
הדמות שלך שרמוטה. היא אומרת לי. ולבוא יותר ממה שאני באה זה אומר לעבור לגור פה. אין שום סיכוי בעולם שאני עוברת לגור במקום ששני הריחות ששולטים בו הם של כלבים ופצ'ולי.

*לארפ: קול שעושה כלב ים.
** לישון עם בוג'י זה כל כך נעים, שאני תוהה אם לא הגיע הזמן לחזור שוב לתוכנית המשובחת שהציע בזמנו הכבש התמים – לעשות ממנה מעיל.

————————————————————–
 

וגם נציגות נשית בפסטיבל. צריך.

אתה מסובב אותי                              Tu mi fai girar
אתה מסובב אותי                              tu mi fai girar
כאילו הייתי בובה                               come fossi una bambola
אז אתה  שומט אותי                          poi mi butti giù
אז אתה שומט אותי                           poi mi butti giù
כאילו הייתי בובה                               come fossi una bambola
אתה לא מבחין כשאני בוכה               Non ti accorgi quando piango
כשאני עצובה ועייפה – אתה               quando sono triste e stanca tu
חושב רק על עצמך                           pensi solo per te

לא איש, לא                                     No ragazzo no
לאהבה שלי אין ללעוג                       del mio amore non ridere
אני לא משחקת יותר                        non ci gioco più
כשאתה משחק                               quando giochi tu
אתה יודע להכאיב עד בכי                sai far male da piangere
החל מהערב                                  Da stasera la mia vita              
בידיו של גבר                                  nelle mani di un ragazzo no,     
לא אעזוב  את חיי שוב                     non la lascerò più                       

לא איש, לא                                   No ragazzo no                         
אתה לא תשים אותי                      tu non mi metterai             
בין עשר בובות                              tra le dieci bambole
שלא מחבבות אותך יותר               che non ti piacciono più
הו לא                                           oh no, oh no

אתה מסובב אותי                          Tu mi fai girar,
אתה מסובב אותי                          tu mi fai girar …
ואז שומט אותי                               poi mi butti giù,
ואז שומט אותי                               poi mi butti giù

The things that please are those that are asked for again and again.
 (Horace)

*למה הפוסט הזה היה סגור לתגובות לא אדע. נפלאות בלוגלי.

ים ונשים.

[או: איטליה (2)]

ככה נראה הסופ"ש הזה. מדובר בשילוב נהדר, אגב. שגרם לי (שוב) ללכת מכות עם הנטיה המינית שלי. למה אני לא לסבית? אני רוצה להיות לסבית! זה כזה לא פייר. למה אי אפשר לבחור, לעזאזל?
בכל אופן, בזמן שאנחנו יושבים על החוף, ממנצ'סים, שותים בירות ושרים, הזוגה מחליטה להמציא מילים חדשות לשירים של אלתרמן.
והרי ההברקה של הסופ"ש (שייכת לזוגה המהפנטת כמובן):
כי צעקת עלי לנצח אתנצל

———————————————————————————–

מתברר שאני האדם המשעמם ביקום:

An Inspiration

You are your author's inspiration in everyday life, and a good example of a realistic character for fiction writers everywhere. You're extraordinarily ordinary. You're not a superhero, or a hero, or super. In fact, if you had a superpower, it would be blending perfectly into the crowd. There's no glitz or glamour to you or your life, but you'll probably live a long and easy life- and die of boredom. A novel with you as a character would probably be taught in a literature class in the future, as an example of the typical life experience of a person of your time and area. However, none of the kids would read it- they would all cheat and consult Cliff's Notes instead. I mean, what did you do when you had to read a monotonous book about an ordinary person in your classes?

This test tracked 1 variable. How the score compared to the other people's:

Higher than 0% on Implausibility

Link: The Are You a Plausible Character? Test written by coldrose on Ok Cupid

אז אני לא מעניינת. ביג דיל. לפחות אני קלאסית.
מצד שני, זה מבחן מהאתר הזה, שכשניסיתי לאתר את הדייטינג פרסונה שלי, הוא קרס. משלושה מחשבים שונים.
אני תוהה אם זה כי אין לי דייטינג פרסונה (מה שמסביר הו כל כך הרבה דברים) או שהדייטינג פרסונה שלי היא משהו שפשוט בלתי ניתן להעביר בבינארית.
מהצד השלישי (הי! יש להם גם עובי, למטבעות האלה) – אני מוכנה להגיד כמה קיבלתי במבחן השרלילות, רק אם יהיה מישהו שהוציא יותר אחוזים ממני.
מי שרוצה אגב, יכול די בקלות לבדוק איפה הוא ממוקם בשרמוטיות לפי מבחן הזוגה לשרמוטות. מדד השרמוטה מחושב כך: (הגיל פחות מספר השנים שבהן היית בזוגיות מונוגמית), לחלק ל(מספר הפרטנרים פחות אלה שהיית איתם בזוגיות מונוגמית).
לא מומלץ אגב לעשות את המבחנים האלה ביחד. זה מאד מבלבל. לא ייאמן כמה התוצאות של שני המבחנים האלה יכולות להיות סותרות.

———————————————————————————–

חוץ מכל זה – המשך פסטיבל סן רמו. והיום שיר הפרידה הכי נוגע ללב ביקום. רציתי לתרגם אותו ביום של הגירושין שלי. אבל זה לא יצא. לא נורא. כל עכבה לטובה אומרים. אז בטח הייתי בוכה. היום זה רק שיר שאני נורא אוהבת לשמוע.

למי אחייך אם לא אלייך?                              A chi sorriderò, se non a te?
למי, אם את, את לא כאן יותר?                      A chi, se tu, tu non sei più qui?
אמנם זה נגמר, זה נגמר בינינו                     Ormai, è finita è finita tra di noi
אבל אולי מעט מחיי                                      Ma forse un po' della mia vita
נשאר בעינייך                                               È rimasta negli occhi tuoi!

למי אדבר, אם לא אלייך?                              A chi io parlerò, se non a te?
למי אספר את כל חלומותיי?                           A chi racconterò tutti i sogni miei?
את יודעת, פגעת בי כשעזבת אותי ככה לבד    Lo sai, mi hai fatto male lasciandomi solo così
אבל זה לא חשוב, אני אחכה לך                    Ma non importa, io ti aspetterò!

(אילו תרגומים חסרי השראה. מזעזע. היא לא משוררת האשה. היא לא. היא לא. סימולטני לגמרי. טכני. אבוי. האשה מתכנתת)

איטליה (1).

בזמן האחרון תוקפים אותי געגועים לארץ הזו. היא מתחילה להתמסמס לי. אני מרגישה שמה שנשאר לי זה כמה זכרונות מתוקים של חופים עוצרי נשימה בצפון סרדניה, אוכל מדהים והעגבניות הטעימות ביקום. זה וסט של תחושות שהולכות ומתעמעמות עם הזמן. אפילו האיטלקית שלי נעלמת. אני כבר לא מסוגלת לנסח משפטים, בטח לא בספונטניות, אני צריכה לחשוב עליהם קודם. אני עדיין עושה תרגילים (אומרת משפטים בעברית ואז מתרגמת אותם לאיטלקית בראש) כדי לא לשכוח אותה לגמרי, אבל זה לא זה.

לא מזמן היה לי חלום. בחלום הזה דיברתי באיטלקית שוטפת. הייתי בשיעור, בכיתה, וכולם דיברו איטלקית, וגם אני. אבל אז התעוררתי. וכאמור, כל החלומות נעלמים כשהשחר עולה, כשהזריחה מגיעה הירח לוקח אותם. כפיצוי אני משמיעה לעצמי שירים באיטלקית באוטו. מה שגורם לבוג'י לקבל עוויתות אפילפטיות כל פעם שהיא נכנסת ויש Volare בפול ווליום. אם זה יידבק אלי, היא מודיעה לי, את מתה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לקום בבוקר ולגלות שאני מזמזמת את פסטיבל סן רמו בזמן שאני מצחצחת שיניים.

נו, ועכשיו חייבים (תום, תרגיש חופשי לתקן אותי).

חושב שחלום כזה לא יחזור לעולם                       Penso che un sogno così non ritorni mai più  
ידיי היו טבולות בתוך הכחול                                           mi dipingevo le mani e la faccia di blu 
אחר כך הגיע משב רוח פתאומי ומהיר                        poi d’improvviso venivo dal vento rapito
והתחלתי לעוף בשמים האינסופיים                             e incominciavo a volare nel cielo infinitoלעוף                                                                                                               Volare… oh, oh!
לשיר                                                                                                Cantare… oh, oh, oh, oh!
בכחול, בתוך הכחול                                                                                Nel blu, dipinto di blu
מאושר להיות שם למעלה                                                                           felice di stare lassù
ועפתי ועפתי מאוּשר עוד גבוה                                               E volavo, volavo felice più in alto 
עד השמש ואפילו יותר                                                                      del sole ed ancora più su
בזמן שהעולם נעלם לאיטו שם למטה      mentre il mondo pian piano spariva lontano laggiù
מנגינה מתוקה מתנגנת רק בשבילי                      una musica dolce suonava soltanto per meלעוף…                                                                                                          Volare… oh, oh!
………..
רק שכל החלומות נעלמים כשהשחר עולה                 Ma tutti i sogni nell’alba svaniscon perché,
בזמן הזריחה הירח לוקח אותם                                    quando tramonta, la luna li porta con sé.
אבל אני עוד ממשיך לחלום בתוך עינייך היפות     Ma io continuo a sognare negli occhi tuoi belli
שהן כחולות כמו השמיים שבין הכוכבים                  che sono blu come un cielo trapunto di stelleלעוף                                                                                                                  Volare… oh, oh!
לשיר                                                                                                  Cantare… oh, oh, oh, oh!
בכחול, בתוך הכחול                                                                                    Nel blu, dipinto di blu
מאושר להיות כאן למטה                                                                           felice di stare quaggiù
וממשיך לעוף מאושר עוד גבוה                                            E continuo a volare felice più in alto
עד השמש ואפילו יותר                                                                          del sole ed ancora più su
בזמן שהעולם נעלם לאיטו                                              mentre il mondo pian piano scompare
בכחול של עינייך                                                                                               negli occhi tuoi blu
קולך מנגינה מתוקה שמתנגנת בשבילי        la tua voce è una musica dolce che suona per meלעוף                                                                                               Volare… oh, oh!
לשיר                                                                                Cantare… oh, oh, oh, oh!
בכחול, בתוך הכחול                                                                 Nel blu, dipinto di blu
מאושר להיות כאן למטה                                                        felice di stare quaggiù.
בכחול של עינייך הכחולות                                                 Nel blu degli occhi tuoi blu
מאושר להיות כאן למטה                                                        felice di stare quaggiù,
איתך!                                                                                                              con te!

It is certain, because it is impossible.
(Tertullianus)

היגיינה.

אני טובלת רגל אחת כדי לבדוק את הטמפרטורה. חם מאד. כמובן. זה שעובד איתי אמר לי פעם שהוא ואשתו לא מתקלחים ביחד כי זה בלתי אפשרי להתקלח בטמפרטורות מים שלה. אני נזכרת בימים שהייתי מתקלחת עם ה XP. אותן תלונות. אבל ככה זה היה תמיד במערכת שלנו. אני תמיד בצד שרוצה עוד הוא בזה שרוצה פחות. מילא. היום אין אף אחד שיציק לי עם הטמפרטורות. היום זו רק אני והאמבטיה והדוד כולו שלי. אני שופכת לתוכה קצף אמבטיה בריח ונילפצ'ולילבנדר. זה הזמן לקלל את עצם קיומו של הסופרפארם. את נכנסת כדי לקנות טישו בארבעה שקלים – יוצאת בלא פחות ממאה חמישים שקלים, רובם בריח פצ'ולי. הכל פצ'ולי שם לייטלי. והכל איכשהו מצליח להגיע לחדר האמבטיה שלי בסוף. מה זה הפצ'ולי הזה בעצם? מישהו יודע? על חלקם זה כתוב פטשולי, אם זה נותן לכם רמז. בכלל החדר אמבטיה שלי מלא בשטויות. כדי להגיע לפילינג הרגליים בטעם מנטה שלי, אני מזיזה בקבוקונים של  קרם גוף יוגורט בטעם קוקוס ושטיפה אינטימית בטעם תה ירוק. נשבעת לכם. שטיפה אינטימית בטעמים. אפשר שטיפה אינטימית בבקשה? עם אחד סוכר. תודה. אני מסתכלת מסביבי ומגלה שהכל מלא בקיווי, לבנדר, אפרסקים, תותים, וניל.. רבאכ, אם פעם יהיה מחסור בפיג'י – הם רק צריכים להרים טלפון. אני מצויידת כמו אי טרופי בגודל בינוני.
(אותה טמפרטורה ואחוזי לחות, גם)

נו? אז זה כזה נורא לחיות לבד? שואלת אותי שמחת חיי, תמורת השלושמאות שקלים שאני משלמת לה
לא. האמת שלא. זה שאני יכולה להוציא 1500 שקל על נעליים בלי להגיש דוחות כספיים בסוף החודש, זה שאני יכולה למלא את האמבטיה בפצ'ולי ולבנדר, זה שאני יכולה ללכת לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה ועם מי שאני רוצה..
מתחילה לגלות את הכיף? היא מחייכת
הכיף הכי גדול, אני אומרת לה, זה לא החופש, ולא השקט, ולא הבזבוזים בלי חשבון, ולא המסעדות, ולא לוחות הזמנים, ולא זה שאין לי חובות משפחתיות מעיקות למשפחות שהן לא שלי, ולא זה שאף אחד לא מנדנד על הבלגן בארון ואפילו אפילו אפילו לא זה שאפשר לצאת עם הרגליים רטובות מהאמבטיה…
נו? אז?
זה הנייר טואלט.
את יודעת, היא אומרת לי, זה מדהים הקטע הזה. לא היתה פה גרושה אחת שלא אמרה את זה. מה הם עושים לכן? מה הסיפור עם הנייר טואלט?
אז זהו. שגברים קונים נייר טואלט לפי כמה מטרים לשקל. עלות תועלת. 48 גלילים בעשרים שקלים כזה. ואז, כשאת עוזבת את הבית את יכולה לקנות את הנייר טואלט ההוא, עם השש שכבות והכלבלבים הירוקים.

את מבינה, אני אומרת לה, תחושת החופש האמיתי מגיעה ביום שבו את מפנימה שכבר לא צריך להתפשר על נייר זכוכית 2 רק כי הוא עולה פחות.

יום עצמאות בורגני לחלוטין עבר על כוחותינו, אגב. מנגל בזכרון, ילדים משגעים את ההורים שלהם, שים לה מהסלט, תן לי מהחומוס. כל העסק. דווקא נחמד להיות כמו כולם, לפעמים.

(הפריבילגיה של אלה שיכולים להיכנס למיטה אחר כך, עם ספר, ולהעלם לתוך השינה בלי מקלחות, השכבות, ייסורי מצפון או סנדוויצ'ים לביצפר)

-היה לי כיף איתך. התגעגתי –

True joy is a serious thing.
 (Seneca)

סבל.

הייתי חולה. כלומר זה לא שממש חולה כמו שממש כאב לי. כאב לי כל הזמן. כאב לי בבוקר, כאב לי בצהריים ובערב, כאב לי בלילה. כאב לי עד כדי כך שבקושי יכולתי לעמוד. שבקושי יכולתי ללכת. כאב לי ככה שלא יכולתי לשכב בתנוחה החביבה עלי (מכורבלת על הצד, עם כרית בין הרגליים) ונאלצתי לשכב על הגב כדי לישון, רק שכאב לי ככה שלא יכולתי לישון, לא יכולתי לאכול. לא יכולתי לצאת מהבית. וגם לא רציתי. כל מה שרציתי היה שזה יפסיק. שזה יפסיק כבר לכאוב.

אז הלכתי לחדר מיון.

פעמיים.

בפעם הראשונה שלחו אותי חזרה הביתה עם איזה אנטי וירוס. רק שאנטי וירוס כמו אנטי וירוס- לא עוזר אם הוירוס כבר התפשט במערכת. ובינתיים – המצב רק החמיר.

אחרי יומיים שהכאב הלך והתגבר היה לי ברור שזה לא יעבור אף פעם. זה יישאר לנצח. זה רק ימשיך ויכאב יותר ויותר עד שאני אמות. או אשתגע. לא עניין אותי כלום. רק זה. כל החיים שלי התמקדו בכמה כואב לי. כמה נורא נורא נורא נורא וכל הזמן כואב לי. אז הלכתי למיון שוב. בפעם השניה. אחרי שבדקו הגדילו לי את המינון של האנטיוירוס. למודת ניסיון מהפעם הראשונה, בין היסטריית בכי של כאב אחת לשניה ידעתי מה לבקש – תני לי משהו שיפסיק את זה. אמרתי לרופאה. ואם את לא מסוגלת להעלים את זה, אז משהו שיפסיק את הכאבים הנוראיים האלה. תני לי משהו שיעשה לי לא להרגיש. אני לא רוצה להרגיש. אני לא רוצה להרגיש יותר.

בצורה מעוותת כלשהי, זו בדיוק התחושה שהיתה לי בתקופה שאחרי שעזבתי את הבית.
וגם קצת את זו שלפני שעזבתי אותו.

קיבלתי כדורים. 100 מיליגרם. וישר לקחתי אחד ונכנסתי למיטה מחכה שזה יפסיק את הכאב. עברה שעה
ואז
לשתי דקות
הכאב נעלם.

אני לא מרגישה כל כך טוב, ניסיתי להגיד לצמח. אבל לא כל כך הצלחתי. יצא לי יותר משהו כמו "א.. א… א… " והתייפחויות כבדות. גם.
מרג'? מרג'? מרג'?! תלכי לפתוח את הדלת חמודה, אוקי? שבע דקות אני אצלך. את שומעת? רק תגידי כן או לא. תגידי ששמעת.
שבע דקות אחר כך הוא היה אצלי. אני גם הייתי אצלי. על הרצפה. במסדרון שמוביל לדלת הכניסה. מפרכסת. ומתנשמת.
אמבולנס? שאני אזמין אמבולנס? בפעם הראשונה בחיי ראיתי את צמח נבהל. כלומר הבנתי שצמח נבהל.
כדורים.. מיטה.. תראה.. ניסיתי לשלוח את צמח למיטה שלי לקרוא את הפלייר של מה שלעזאזל לקחתי ויעשה משהו.
אוקי יקירתי, הצמח חוזר עם הפלייר ביד, לקחת אופיום. אלה תופעות לוואי קלות של אופיום מלוות בהתקף חרדה קשה. קומי מהרצפה מתוקה שלי, את רק צריכה להירגע ותראי שאת אפילו יכולה להנות מזה. מה את מרגישה?
כלום.
כלום. בדיוק. זה הקטע של אופיום. לא מרגישים כלום. זה לא בשבילך, הסם הזה. המבנה אישיות שלך לא תואם ריק רגשי. בואי, נצא החוצה, השמש תעשה לך טוב. אני אתקשר בינתיים, לברר אם את צריכה טיפול רפואי, או שזה פשוט יעבור בעצמו.
אחרי שהכל נגמר, הצמח הודה שהרגע הזה, שבו הוא מצא אותי על הרצפה, היה אחד הרגעים המפחידים בחיים שלו.  אבל בינתיים לא ידעתי מכלום. ישבתי בשמש בחצר וחיכיתי שהוא יחזור. בין לבין שמעתי – על ההיא שלא שולטת באיברים שלה, שיש לה הפרעה קוגנטיבית, שמפרכסת, ושיש לה קוצר נשימה. באיזשהו חלק של המוח הבנתי שמדובר בי. אבל כל השאר פשוט ישב ובהה בשמש. עד שזה ייגמר.

בסוף נרדמתי. תודה לאל. ישנתי וישנתי וישנתי. יומיים רצוף. קמתי אחרי יומיים בצהריים. והרגשתי טוב. עוד לא מצויין. אבל טוב. בפעם הראשונה השבוע הייתי רעבה. ויכולתי ללכת. ורציתי לצאת מהבית. ולהיות בשמש. ולראות את הים.
ונשבעתי בפעם הראשונה בחיי – לא לקטר שבועיים. לא להתלונן. פשוט לנסות לזכור, במשך שבועיים לפחות, שזה לא מובן מאליו.

————————–אני אוהבת להזדיין איתך.—————

וחנית מוסיפה קלישאה על קלישאה ואומרת – ברגעים האלה את יודעת מי החברים האמיתיים שלך.

אז פינת התודות, לאלה שבלעדיהם לא הייתי עוברת את זה:
תודה חנצ' מותק שהקראת לי סיפורים בחדר מיון, שנשארת לשמור עלי בזמן שישנתי אחרי ההתקפה המפרכסת ההיא, ושהתקשרת חמש פעמים ביום לוודא שאני חיה.
תודה לצמח שבזכותו נשארתי בחיים ולא מתתי מחרדה. שאפשר להתקשר אליו בכל שעה ולדעת שאם אני אצטרך אותו הוא יגיע לא משנה מה.
תודה לפנינט שהגיעה בשבע לפנות בוקר רק כדי לשבת איתי  במיון, שנזפה בכל מי שזמם לי על התור, שקנתה לי קפה ועוגה בלחם ארז, שלקחה אותי לשופינג בבית מרקחת, שניגבה לי את הדמעות, ושנתנה לי מלא ספרים של תשע מאות עמודים כדי להשכיח ממני את הכאב. זה עזר.
תודה למירב שדאגה שיהיה לי מה לאכול, שהתקשרה, ששאלה, ושנתקעה בפקקים רק כי ביום רביעי בערב התחשק לי פירה.

אין עליכם.

————————–אני אוהבת להזדיין איתך.—————

רשימת "הספקתי לקרוא" בשבוע הזה:יונה בודדה – לארי מקמרטרי
ברבורי פרא – רונג צ'אנג
אשר אהבתי – סירי הוסטוודט
השקרן – סטיבן פריי (אבל אני משוחדת לגביו. אני מודה. סטיבן פריי הוא אחד האהובים עלי)
מו – ג'יין סמיילי
 

ולקראת הסוף גם "הספקתי לראות" קצת (היו לי קצת בעיות עם מסכים מרצדים בחלקים הקשים):

אינלנד אמפייר
The Lost Room

————————–אני אוהבת להזדיין איתך.—————

ועוד קצת לסיום- היום קיבלתי מייל משרון, הבעל של הדס, שאני נורא אוהבת את הבלוג שלה בתפוז "אמא של שחר". במייל נרשמה התרגשות רבתי – הספר שהדס כתבה "רבע עוף" מועמד להיות ספר החודש של סטמצקי.
זה ספר חמוד וקריא על אשה אחת שחיה את החיים האמיתיים. המאבקים היומיומיים המעייפים והשגרתיים עם הילדים, הבעל, החמות, האמא, החברות, השומן, הבגדים, האיפור, החברים של הבעל… הכל מתואר בהמון הומור אנושי כזה.
הם מקסימים שרון והדס. והם הוציאו את הספר לגמרי לבד, ומשווקים אותו לגמרי בעצמם, וכל אירוע כזה הוא ניצחון קטן של אנשים על המימסד. אז תהיו טובים ותצביעו בהמוניכם.
רבע עוף, הדס מטס, מועמד לספר החודש
 

ואני אוהבת לראות את זה כתוב. גם

אביב.

 מישהו שם פעם לב לדמיון הכמעט מובהק בין עקומות גידול של חיידקים ועקומות גידול של סקס?

אפילו השמות של השלבים נשמעים מוכרים:

1. שלב ההשהיה – הסתגלות למצע.

2. שלב הגידול הלוגריתמי – שפע של תנאים טובים מעודדים גידול מהיר.

3. שלב גידול היציב – התנאים משתנים. מה שהיה בשפע קודם, מתחיל להיגמר. איזון בין חיים למוות.

4. שלב המוות – התנאים הופכים גרועים. כמות הפסולת עולה. האיזון מופר. מוות נפוץ יותר מחיים.

——————————————————————-

שווה בשביל שלב 2, אבל.

——————————————————————-

מחשבה פתאומית שקפצה לי לראש:
עוד עשרים שנה, אני כנראה אחשוב על התקופה הזו כתקופה הכי יפה בחיים שלי. 
משהו, כנראה, כן עשיתי נכון.

רק שהדירה תמיד היתה ליד הים. הכלבות תמיד היו מתוקות. החברות תמיד היו מוצלחות. העבודה תמיד היתה טובה.

אז מה השתנה?

למדתי להעריך או חזרתי להזדיין?

——————————————————————-

ובוג'י תשאל – למה זה תמיד או או אצלך? מה רע בגם וגם?

ותהיה צודקת. כרגיל.

——————————————————————-

חלק ממני קיווה שאעיף בה מבט ואומר לעצמי, 'העברת שנים כשאתה חושב על הנקבה הזו? יצאת מדעתך?' אבל היא נכנסה פנימה ו…" ביל חיכך את סנטרו ונד בראשו. "התפרקתי ברגע שראיתי אותה. הגוף שלה…" הוא לא השלים את המשפט. "היא כל כך נענית, ליאו. מעולם לא חוויתי דבר כזה. שום דבר שמתקרב לזה."

(אשר אהבתי. סירי הוסטוודט)

——————————————————————-

חתונה. כן. סך הכל? אין הרבה מה לספר. היו אנטריקוטים משובחים, חופה מוזרה, מחשוף שערורייתי אפילו יחסית למחשופים הרגילים שלי, שמעולם לא טענו לצניעות יתר, אלכוהול בשפע והרבה מוזיקה מחורבנת לריקודים. איטס ריינינג מן וכל העסק. לא היתה ברירה, חמישה דקירי תות, אחד רמי מרטן XO (!!), ושלוקים מזדמנים מכוסות וויסקי של אחרים, והמוזיקה השתפרה פלאים. יצא שאת כל הערב העברתי איכשהו מרוחה על חנית.
עוד הרבה מילים ייאמרו על הבת הלסבית של הכלה,  מה מי זו הבת של הכלה? ההיא, נו, זו שלא טרחה להתלבש לכבוד האירוע.
-אם צריך מילה אחת כדי לסכם אותך בחתונה, אומר לי הצמח, פרובוקטיבית זו המילה.
-כן, אה? גם לבוא לחתונה של אמא שלך עם כל הציצים בחוץ, וגם לבלות אותה על הברך של לסבית המחמד שלך, כשכל החברים שלה מסביב מעיינים בסקרנות. לפחות נתתי להם סיבה טובה ללמה התגרשתי.
-הי! הוא נסוג באלגנטיות, יחסית לסיטואציה כולנו התנהגנו בשפיות מהוגנת. לא יכולת להיות יותר בסדר ממה שהיית.
-והקטע הכי יפה, זה שאני סטרייטית לגמרי.
(סטרייטית זו מילה גדולה. מזכירה לי חנית כל פעם מחדש.
אני מעדיפה גברים, אני מתעקשת.
כן. הבנתי. רק שזה לא עושה אותך סטרייטית. זה עושה אותך הטרוסקסואלית.)
-והקטע הכי יפה, זה שאני הטרוסקסאולית לגמרי.
-אז אולי היית צריכה לוותר על הקטע של הסלואו, הוא אומר לי, זה לא בדיוק עזר להוכיח את הנקודה.

——————————————————————-

בכלל המרג' זוכה לייטלי לפריחה מחודשת. הזמנות מציפות את אמצעי התקשורת השונים. גם מכאלה שפעם אחרונה שראיתי אותם היתה לפני שנה. אני מנסה לחפש הסברים לפופולריות החדשה שלי. בהתחשב בזה שהביקוש עולה אפילו על ההיצע.
לא רזיתי, לא נהייתי יפה יותר, לא נהייתי חכמה יותר, לא זיון טוב יותר, בטח שלא משעשעת יותר (להיפך). כנראה שזה האביב.
וגם הימים מתארכים, מחשיך בשבע ולא בארבע וחצי וממש ממש בקרוב יולי אוגוסט. השרב הנפלא. השמש הקופחת. הסרטונין הזורם. ים, מילקשייק, ספרים על החוף.  כלבות מתחרדנות. חם. כל הזמן חם. בכל מקום חם. אושר. אושר גדול.

——————————————————————-

כאילו? זה? איך נהיה שיר של חתונה?

It took all the strength I had
not to fall apart
kept trying hard to mend
the pieces of my broken heart
and I spent oh so many nights
just feeling sorry for myself
I used to cry
Now I hold my head up high