מפתח ללב.

אחד הסיפורים שאני הכי זוכרת בתור ילדה באייטיז, היה על ההוא שקיבל אגרוף במפתח הלב ומת.

The Keys to Your Heart

You are attracted to obedience and warmth. In love, you feel the most alive when your lover is creative and never lets you feel bored. You'd like to your lover to think you are stylish and alluring. You would be forced to break up with someone who was ruthless, cold-blooded, and sarcastic. Your ideal relationship is lasting. You want a relationship that looks to the future… one you can grow with. Your risk of cheating is low. Even if you're tempted, you'd try hard not to do it. You think of marriage as something precious. You'll treasure marriage and treat it as sacred. In this moment, you think of love as commitment. Love only works when both people are totally devoted.

What Are The Keys To Your Heart?

בוג'י שולתת!!!1 כמובן.

 

* אה. טעות קטנה יש להם שם. כרגע אני לא חושבת על אהבה. בכלל. ואם יהיה לי קצת מזל אני לא אחשוב עליה גם מחר. בחתונה של אמא שלי.

 

ערב.

אין לי מושג איך זה הצליח לי, אבל אשכרה גרמתי לארבעה אנשים מופלאים לאכול איתי ארוחת ערב אתמול.
אני ממש אוהבת את החברים שלי. שתדעו. אבל ממש.

 נסיעה הלוך.
אני מגיעה לאסוף את בוג'י ורודת השיער, מדוכדכת למדי אחרי שיחה עם הפסיכולוגית שמבהירה לי שמשפחה כן בוחרים. ושאם אני לא אתחיל להגיד להם לא, הם פשוט ימשיכו לדרוך עלי לנצח. ההתלבטות האם לצאת מהבית היום, או לשקוע לרחמים עצמיים במיטה, מוכרעת על ידי הנדירות שבלפגוש את בוג'י. החלטה כה נבונה מזמן לא עשיתי.
איך שהיא נכנסת לאוטו המצב רוח שלי משתפר. יש לה, לבוג'י, כישרון כזה לגרום לאנשים לחייך, גם אם הם במצב ממש ירוד.
את יודעת שאת נורא יפה? היא אומרת לי.
אני מסמיקה בחושך מתחת לתלתלים.
לא סתם יפה, היא ממשיכה להאדים אותי בחוסר התחשבות. זה לא רק הפנים, או השיער. זה הכל. היציבה שלך, התנועות שלך. הכל יפה. אכפת לך לשנות את המוזיקה? היא שואלת. הוא מתבכיין לי באוזן.
אני משתיקה את עמיר בניון לטובת הרדיו ושיחה ערה עם הבוג'י על גברים. נשים. החיים. שלי. שלה.
כשחנית מודיעה שהיא תצטרף אם נתפשר על איזור הבית שלה, אנחנו לא מהססות לרגע. ארבעים דקות לוקח לנו למצוא חניה. אבל עם בוג'י זה עובר כמו קסם. המסקנה שלנו בסוף הנסיעה היא שלשתינו יש נטיה לשכב עם כאלה שבררנות זה לא בדיוק הצד החזק שלהם.
זה הכי LOW, הבוג'י טוענת. מילא לשכב עם כולם. אבל לשכב עם כאלה ששוכבים עם כולן?!
פה הטעות שלך, אני אומרת לה, זה הכי HIGH דווקא. את מרוויחה מהניסיון, בלי להרוס לעצמך את השם. תחשבי על זה ככה – הרבה יותר עדיף לשכב עם שרמוטות מאשר להיות כאלה.

בנדיקט.
אנחנו פוגשות את חנית בכניסה לבנדיקט. הצמח מתקשר לשאול אם בא לי לאכול איתו. אני מזמינה אותו להצטרף. תוך חמש דקות הבוג'י מצליחה גם להחליט מה היא רוצה לאכול, גם לגרום לצמח לשנות לחלוטין את העדפות המזון שלו, וגם לי כמעט להקיא, כשהיא מתארת לו מה זו ביצה עלומה (לוקחים ביצה, מכניסים לתוך מים רותחים, ואז מחכים עד שזה נהיה גוש רירי בתוך קליפה). הזוגה של חנית, ששלושתינו (ועוד מספר אינסופי של אנשים בעצם) מאוהבות בה, מצטרפת אלינו. שיחה מרתקת בין בוג'י לחנית על שליטה בשוטי פרים, ועל מה עדיף – אזיקי עור או אזיקי מתכת, שולחת את צמח וזוגתה המהפנטת של חנית לבר ל"סיגריה של אחרי השיחה שלכן". הבוג'י תוהה אם לא עדיף היה לפרוש ל"סיגריה שבמקום השיחה שלנו". לי כרגיל אין הרבה מה לתרום. אולי חוץ מאנקדוטה משעשעת על איך קיבלתי ליומולדת 21, קופסת לב ורדרדה וקיטשית, שכשפתחתי אותה, מצפה למצוא פרלינים יוקרתיים, כמעט והתעלפתי. זוג אזיקי מתכת יפהפיים שהונחו בצורת לב. אזיקי מתכת זה כואב, אני מוסיפה את התובנה הקטנה שלי לשיחה. חנית טוענת שעם קצת חמלה זה לא חייב להכאיב. בוג'י לעומת זאת, דבקה באזיקי העור. חמלה או לא חמלה, היא אומרת, כשאת עושה מה שאני עושה איך שאני עושה את זה, זה משאיר סימנים.
את נותנת למישהו לשים עלייך אזיקים? זה לא נשמע לי אמין. אני מסתכלת על בוג'י במבט חשדני.
עליהם. היא אומרת. משאיר סימנים עליהם..
צמח והזוגה חוזרים לשולחן בדיוק כשחנית מנסה לגרום לבוג'י לארגן אורגיה. כשהן מתכננות באיזה כיוון הן יתמקמו עלי, ובאילו תנוחות אני מתעקשת על המוטו הישן שלי, שסקס זה דבר אינטימי לשניים שלושה אנשים. ומגיעה למסקנה הסופית – גנג בנג של לסביות זה קצת גדול עלי. בוג'י נזכרת שהיא לא לסבית בכלל. ואז שוכחת את זה שוב, כשהיא רואה לאיזה גוונים הגעתי ואיזה סט של פרצופים נבוכים הן הצליחו לייצר לי.
היופי במרג', הבוג'י אומרת, זה שכשהיא מדברת את חושבת שהיא לגמרי שרמוטה, ואז את מגלה שהיא בעצם מתוקה וביישנית.
אוה לא, חנית מוסיפה את השני פני שלה. זה הרבה יותר מורכב מזה אפילו. כשאת רק רואה אותה בפעם הראשונה, את בטוחה שהיא מתוקה וביישנית, אבל אז היא פותחת את הפה, ואת מבינה שהיא רק נראית תמימה אבל בעצם היא שרמוטת-על. ואז את לומדת להכיר אותה עוד קצת ומגלה שהיא כולה דיבורים, ובעצם היא לגמרי מתוקה וביישנית.
המרג', מסכמת חנית,  היא לגמרי תלת פאזית.
הזונה משולשת השדיים מאירוטיקון 6 – מרג' התלת פאזית מאחורייך. רוצה פאזה? אני מציעה לזוגה המופלאה של חנית. יש לי שלוש מתברר.
ממש לא. היא עונה לי. אני ממש לא רוצה לדעת איפה היא היתה ומה עשית איתה. כשאת לוקחת פאזה מחברה שלך, את לוקחת פאזה מחברה של חברה שלך, ומהחברה של החברה של חברה שלך ומהחברה של החברה של החברה שלך…
ויכול מאד להיות, הבוג'י קוטעת אותה, יכול מאד להיות שלאחת מהן היה קצר.

פרידה.
היא ממש מדהימה הזוגה, הצמח אומר לי, כשאנחנו מחכים לבוג'י שתצא. ממש מדהימה. מזמן לא יצא לי לפגוש כזה יצור שקט ועדין ושלו ומתוק ויפה וחכם ושנון… שעה בחברתה מספיקה כדי שגם הוא ימצא את עצמו מאוהב בזוגה של חנית. כמו כולנו. אנחנו מסתכלים עליהן כשהן הולכות הביתה מחובקות. אני בחיבה אמיתית, והוא במבט של אני רוצה לעשות לך שלושה ילדים, משכנתה, גדר לבנה וגולדן רטריבר.
זה מעניין, הוא אומר לי. שיחות בנות. עשיתי את עצמי לא קיים, כדי לא להפריע. זבוב על הקיר כזה.לא ידעתי שבנות מדברות על סקס. ועוד כל כך הרבה. הרבה יותר מגברים. 
יותר מגברים? אני מתעניינת.
כן נו, אצל גברים זה משהו כמו "זותי – עשיתי אותה" או לחילופין "זותי – אני אעשה אותה" או לחילופין "זותי – עשיתי אותה. במקומך הייתי הולך על זה. שווה סיבוב. לגמרי" או לחילופין "זותי – הייתי עושה אותה אם לא הייתי נשוי". אנחנו כאלה אינפנטילים. השיחות שלכן הרבה יותר שוות.

נסיעה חזור.
באוטו לידינו הדיסק של עמיר בניון מתנגן בקולי קולות.
לא רצית את זה פה ממני, אני אומרת לבוג'י, קיבלת את זה מהצד ממנו.
מי זה בכלל? היא שואלת בבורות מפחידה.
עמיר המלך, אני עונה לה כשאני מתעקשת לשיר ולזייף בקול רם, יודעת את כל המילים. 
את ממש לא משלנו, אה? היא מחייכת אלי ברחמים. את הטעיה. בעצם את לגמרי פרענקית.
לגמרי. אני עונה לה. פתאום אני נזכרת באמא שלי, ואיך היא מתמקחת עם סוחרים בשוק כמו תגרנית מנוסה (חזיתי בה אתמול עושה את הבלתי ייאמן. במקום שמיכה במאתיים שקל, היא קנתה שתיים במאה חמישים), בשיחה שהיתה לנו, עליו, אמא שלי אמרה שההורים שלו בטח חושבים שאני ילדה לא מחונכת (אבל הם צודקים אני אומרת לה, אני באמת לא מחונכת).
ובו. בנימוסים האירופאיים שלו, ואיך הוא אוכל כל כך יפה עם סכין ומזלג ובגב זקוף, בזמן שאני מנשנשת עם הידיים כשאני מרוחה באיזו תנוחה לא מוגדרת.
אכן, אני נאנחת. לגמרי פרענקית.

תלישות.
היום אני נוסעת לאילת. ההתלבטות הזו, אם דרך כביש הערבה או דרך מצפה, אותה התלבטות שאני עושה כבר שלושעשרה שנה כל פעם מחדש, גורמת לי לתהות – מתי בעצם זה קרה, שהעיר הזו הפכה מבית למס שחייבים לשלם, והאם לנצח אני ארגיש כזו הומלסית או שמתישהו אני אשכרה אצליח להרגיש בבית איפושהו שוב.
-מצד שני המשפחה שכן בחרתי לי ממש מוצלחת. כנראה שמשהו אני עושה טוב למרות הכל. תודה לכולכן-

חוד החנית.

הוזמנתי לארוחת צהריים בבית חנית  והזוגה. כמו תמיד זה היה שיעור מעניין. וכמו תמיד רוב הזמן אני בעיקר שותקת ומקשיבה. ברור לי שמדברים בעברית, כי אני מצליחה להבין  את המילים. זה את המשפטים שהן יוצרות שאני לא מצליחה לפרש. למזלי חנית מתורגמנית סבלנית ובזכותה העולם שנפתח לי מאז שאני מכירה אותן לגמרי מרשים. לאט לאט אני מגלה שאני שולטת במושגים כמו פיסטינג, פאקינג, סטרפ-און, דילדו, ביינדינג, לסביות גילמן, לוב, סוויצ'ריות, M2F, F2M, ועוד כהנה וכהנה ביטויים שגם אם היכרתי קודם, מתברר שלא היכרתי בכל הקונטקסטים שהם יכולים להגיע.
נשבעת לכם שזכיתי לעיין מקרוב בשני קונדומים שעוטפים ג'ל לשיער, ושהשימוש שלהם הוא הדמיית זיקפה.
אבל למה? אני שואלת את חנית, כשאני מחזיקה את הקומבינציה בהשתאות. למה שמישהי תרצה לדמות זקפה במכנסיים? למה זה טוב?
נכון שבסיטואציות מסויימות, עם הגבר הנכון, היא עונה בסבלנות המפורסמת שלה, התחושה הזו, של הבליטה שלו במכנסיים, זו תחושה מחרמנת?
אני מהנהנת במבוכה קלה, שמיד ניכרת על פני הנוטים להסמיק.
אז שמים את זה -היא מצביעה על החבילונת שאני מחזיקה – בתחתונים, וזה אותו דבר בדיוק. 
אני מקבלת צבע אדום בוהק, ושומטת את קומבינת הקונדומים חזרה למגירה שממנה היא באה במהירות שגורמת לחנית שלידי לחיוך משועשע מהול בחמלה.
ככה זה, מתברר. הקיום שלי זוכה לרחמים. אני ממוקמת אי שם בתחתית היררכיית המין.  יש לסביות מנוסות, לסביות תמימות וסטרייטיות. שלא יודעות כלום.
לאט לאט, מחייכת אלי הזוגה המתוקה של חנית, בסוף תהיי לסבית בהתכתבות.
לסבית של כבוד, מחזקת אותי חנית.
לא נשאר לי עוד הרבה עד התואר הנכסף. אולי עוד שתי ארוחות צהריים וארוחת ערב אחת, עוד קצת ואני שם. לגמרי. 

                                                    

בדרך חזרה, בזמן שאני מדהירה את האופניים המהממים שלי ברחובות העיר, כשהם מאובזרים היטב בסלסילה שחנית דאגה לסדר לי, אני חושבת לעצמי איזה מזל זה שהיא קיימת.
איך היא משלימה אותי כמעט בכל צורה אפשרית. איפה שאני מבולבלת היא חדה, איפה שאני מעורפלת היא בהירה, איפה שאני מוותרת היא נלחמת, איפה שאני פנטזיונרית היא ראלית, איפה שאני רגשנית היא הגיונית, איפה שאני זקוקה למונולוגים אינסופיים היא צריכה משפט אחד, איפה שאני רכה היא קשוחה, איפה שאני פחדנית היא אמיצה, איפה שאני חוסמת היא מפרקת בקלות, איפה שאני תועה לה יש מפות ברורות, איפה שאני אינפנטילית היא בוגרת, איפה שאני מעורערת היא יציבה, איפה שאני מסובכת היא פשוטה.

ת'כלס שיחות עם חנית זה כמו לנקות את השמשה הקדמית של האוטו. כשאת אחרי, את לא מבינה למה לא עשית את זה קודם, בעצם.

 ————————————————————————

וזה לא קשור. רק נורא נורא יפה. בעיני לפחות.

את נשגבה לי כמו כיפת שמי-אפילה –
הו כלי מלא עצבות, הו שתקנית גדולה
ככל שתחמקי, יפה, אוהב יותר,
– את נזר נהדר שאת לילי עוטר –
ככל שבלגלוג תבעי ותגרפי
את מה שבין ידי לכחול האינסופי.

אני יוצא לקרב, תוקף ברוב חימה:
כהסתער על פגר להקת רימה.
אוהב אותך, חיה נוטרת, מתקיפה –
עד בוא הקור, שבו את עוד יותר יפה!

(שארל בודלר , פרחי הרע. תרגם דורי מנור)

טבעי.

לא נראה לי שהוא היה מוכן לכמות הבלגן שאני מסוגלת לייצר רק מעצם זה שאני קיימת. רק זה שאני נכנסת בדלת, בלי שום יוזמה חריגה,  זה מספיק כדי להפוך חיים שלווים של אדם לסוג של סרט אימה. להכניס אחת כמוני לחיים זה כמו לעלות על רכבת הרים בלונה פארק דל תקציב במיוחד.

את בסדר? הוא שואל אותי באיזה בוקר
כן.
את בטוחה?
כן. אני בטוחה. (אני מתחילה לחשוד שמשהו כאן לא לגמרי מסונכרן)
הכל טוב איתך, את מרגישה טוב, את לא מוטרדת משום דבר?
הכל טוב איתי. נשבעת. מה קורה?
אה, בכית בלילה.
בכיתי בלילה?
כן. מתוך שינה.
בכיתי בלילה?!
כן. בטח היו לך חלומות רעים.
בכיתי בלילה?!?!?!
התעוררתי כשאת מתייפחת בזרועותיי, השרוול שלי רטוב, ואני לא ממש יודע מה לעשות.
אני ל-א מאמינה שבכיתי בלילה.
לקח לי זמן להבין שאת ישנה. אז רק חיבקתי אותך חזק ומילמלתי לך באוזן שהכל בסדר ושאני פה.
אני חושבת שאני אלך עכשיו. עוד קצת סומק ואני אסבול משטפי דם פנימיים.

אז זה מה שנהיה ממני, אני מדווחת ל F בשיחות העדכון הכמעט יומיות שלנו. אשה היסטרית שבוכה בלילה אצל אנשים זרים.
מסכן, היא אומרת לי. מה את מעבירה אותו.
זה עוד כלום, אמרתי לה. חכי שתשמעי את הסיפור האחרון. 
אני מספרת לה את האירוע בפירוט בזמן שהיא גונחת אוי ואוי-וועי לסירוגין בקטעים הקשים במיוחד.
..וככה, בזכות זה שיש לי חברות לסביות מלאות תושיה וידע, ניצלתי בשניה האחרונה מללכת למיון. אני גומרת לספר לה את עלילת הדמים של הלילה הקודם. וכל זה בדיוק אחרי ששאלתי את עצמי "מה עוד יכול לקרות?"
את לא נורמלית! היא אומרת לי. את לא יודעת שאסור לשאול את השאלה הזו? זותי שם למעלה, אין לה חוש הומור.

את מאד לא יעילה, הוא מחייך אלי מעל לתה שהוא הכין כדי להרגיע את שנינו. לכתוב בלוג שלם בשביל לתאר אותך. נו באמת. אם אני הייתי צריך לתאר אותך, משפט אחד היה מספיק.
באמת?
"שילוב של פו הדוב עם תאונת דרכים" היה תיאור קולע למדי.
תאונת דרכים?
כן נו, את יודעת, ברור לך שמה שאתה הולך לראות יהיה מזעזע, אבל אתה לא יכול להוריד מזה את העיניים בזמן שזה קורה.

—————————————————

אתה בא איתי. אני מודיעה לצמח האיש והמצפון. אני לא הולכת לשם לבד.
אני אבוא איתך.
מבטיח? צמח! זה חשוב. אתה חייב להבטיח לי.
מבטיח. נשבע. אני אבוא. אני לא אתן לך להיות לבד. לא שם.
אתה יודע שאתה מלך, נכון?
את חייבת לי אחד.
אני חייבת לך כבר הרבה יותר מאחד, אם סופרים את החמש שנים האחרונות.
כן, אבל הפעם זה אחד גדול.
תבקש מה שאתה רוצה, נו. מה שתגיד.
אני אחשוב על משהו.
אין לי ספק. יכול להיות שאני אצטרך שתעזור לי עם אוטו.
מה קרה לשלך?
אני הנהגת.
את הנהגת? ברכותיי. אם את רוצה שאני אצטרף אלייך גם לזה, רק תגידי.
אני משערת שאני אהיה לך חייבת עוד אחד?
כנראה, אבל בינוני. חוץ מזה שאני בא רק כדי למזער נזקים. אחר כך ייקח לי חצי שנה לשקם אותך מהאירוע הזה. עדיף שאני אהיה שם כשזה קורה.
עדיין אתה מלך. אפילו אם אני אצטרך לשלם על זה כל חיי.
את תצטרכי.
אני יודעת. עכשיו אם תסלח לי, יש לי גוונים לעשות. מספיק גרוע שיש לי את האירוע הזה על הראש. אני לא מתכוונת לבוא זקנה.
את הולכת לחתונה של אמא שלך. אין שום גיל שאני יכול לחשוב עליו, שבו לא תהיי זקנה מדי בשביל זה.

—————————————————

טבעי. מה לא ברור בטבעי? אני רוצה בלונד כמו שהיה לי כשהייתי קטנה. גוונים צהובים כאלה, רק שזה ייראה כאילו נולדתי ככה. אבל אין כזה. אין. זה רק כשנולדים. וכשגדלים קצת. ואז זה עובר לתמיד. ונשאר מן שטני כזה אפרפר, עם חוטים לבנים.הבלונד הזה של גיל שנתיים עד עשר, זה רק הטבע יכול לעשות. מה שהיא יכולה לעשות בשבילי זה צהוב סינטטי כזה. שנראה כמו משהו שהבת דודה של אמא שלי היתה עושה לכבוד הבר מצווה של הבן שלה. רק בלי הפן. והמוס. והשמלה הסגולה מאלנבי. והאיפור הכבד. והבן בעצם. גם בלי הבן.

-הנה למה טוב האירועי חברה האלה, של האנשים מהעבודה. הכריחו להביא תמונות שלנו מחופשים מהילדות? הכריחו. הכריחו לשבת שעה מול מצגת של כל התמונות ולנסות לזהות מי זה מי? הכריחו. היה סבל? היה. אבל מה? עכשיו יש תמונה סרוקה של בייבי מרג' מחופשת לנסיך. אמא שלי והשטויות שלה. לנסיך?! לא פלא שיצאתי כזו טום בוי. אני צריכה לחשוב שוב על הסכום של הצ'ק.-

יום האישה.

אני שוכבת במיטה שלי. כלבה אחת שרועה לידי, השניה מתחתיי. ממש לא מזמן נגמר יום האשה. אני חושבת על האשה שאני. ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני לגמרי מרוצה.  אני מסתכלת מסביבי ומחייכת. אני אוהבת את הדירה שלי. היא נקיה עכשיו, ומסודרת ומתוקה מתמיד. יש כביסה על החבל. החלפתי מצעים. אני מסתכלת על ארון הבגדים שלי. מלא בבגדים עד אפס מקום. אני חושבת על הילדה שהייתי, שהיה לה כל כך מעט. בארונית לידי מחייכות אלי החזיות שלי. פעם שנאתי לקנות חזיות. היום זו התמכרות. אני חושבת על הנערה שהייתי, שאף פעם לא היתה לה חזיה מתאימה. אני מלטפת לאט את הראש של הכלבה. אהבה שאינה תלויה בדבר. כמעט מכל פינה מציץ ספר. על הכרית, על הארונית,על המדף. אני נזכרת בתסכול הילדותי ההוא, ב"אין לי מה לקרוא" התמידי. על הקירות תלויים פוסטרים שקניתי בכל מיני מוזיאונים בעולם. הילדה ההיא שהייתי נהגה לשכב במיטה ולחלום על כל המקומות שהיא תראה כשהיא תהיה גדולה.

התלתלים שלי מפוזרים על הכרית, לחים מהאמבטיה המפנקת שעשיתי לעצמי, כשאני שופכת פנימה תערובת בלתי אפשרית של וניל פאצ'ולי אפרסק ומשהו שמגיע בתוך לב ורוד. חושבת על כל השנים שהייתי זו עם השיער המוזר. פדיקור, מניקור, קוסמטיקאית, מאמן כושר פרטי, ספרית, פסיכולוגית, צוות שלם של אנשים שהעבודה שלהם היא לדאוג שאני אהיה במצב הכי טוב שאני יכולה להיות בו. אני נזכרת בצעירה שהייתי, וכמה פעמים אמרו לה שהיא לא מספיק. לא מספיק יפה. לא מספיק חכמה. לא מספיק נשית. לא מספיק יציבה. לא מספיק מוצלחת.

אבל מה יהיה איתנו? שואלת אותי הילדה הזו שהייתי, כשאנחנו שוכבות ככה במיטה, אני בחיוך מרוצה והיא במבט חרד. מה נעשה עכשיו? איך נסתדר לבד? אני מחבקת אותה חזק, כמו שתמיד הגיע לה. מה את דואגת? אני אומרת לה, יש לך אותי, לא? היה משהו שרצית ולא השגתי לך? היה לך חלום שלא הגשמתי? אני חושבת שהגיע הזמן שתסמכי עלי. נראה לי שהוכחתי מספיק פעמים שאפשר.

עסקה עם השטן.

את יודעת מה חסר בבלוג שלך?
מה?
אמת.
סליחה?
אמת בפירסום.
אה?
את שקרנית.
-אני קראו לי כבר בהרבה שמות, רובם מוצדקים בהחלט, חלקם פחות מוצדקים, חלקם סובייקטיביים לחלוטין. שקרנית זה חדש-
איפה שיקרתי בדיוק?
למה את לא כותבת על עצמך שום דבר טוב אף פעם?
בדיוק בגלל שאני לא שקרנית. וחוץ מזה שבטח שאני כותבת על עצמי דברים טובים.
שמנה ומדובללת? את רצינית?
זה שקר?
את לא שמנה והשיער שלך פשוט מקסים.
-הוא העביר את היד שלו כדי ללטף את השיער המקסים שלי. אני חייכתי ברשעות.-
עכשיו תנסה להוציא את היד, אמרתי לו. נראה אותך גבר.

————————————————————————–

אין לי מושג איך נגררתי לתוך זה, אבל נתתי את המילה של הג'נטלוומן שאני, והוא לא ממש מאפשר לי לצאת מזה.

ירידות עצמיות זה תחביב של שנים. אתה לא יכול לצפות שבתוך שבוע אני אוותר עליו.
את לא צרכה לוותר. רק לזכור לאזן את הצהרותיך הרגילות בדעות מוצקות שנבחנות בקפידה מדעית. וחוץ מזה – הבטחת.
אז? אני לא יכולה לסגת? חתמתי בדם או משהו?
כמובן שאת יכולה. רק שאז זה יגיע בצורה הרבה יותר גרפית, והרבה יותר מביכה. באמת.
אני לא יכולה לפרסם את זה.
זה לא מוסרי, הוא אומר לי, הסמן הימני של המוסר בארץ. התחייבת.

————————————————————————–

אני לא מאמינה שאני אשכרה הולכת לעשות לזה פייסט. מה שכן, אבל, אני מבקשת מכם מאד (מאד. מאד) להתייחס לדברים שהולכים להיות כתובים כאן בהכי ערבון מוגבל שאפשר. אחרי הכל, על מי אתם סומכים יותר? על מישהו ערטילאי שאתם לא מכירים, או עלי?

דו"ח מבדק:
הננו לאשר כי מרג' נמצאה מקסימה, משעשעת ואינטליגנטית בשיחות חולין
(מבדקים נערכו בשלוש הזדמנויות שונות, והתפרסו על פני שעה עד שלוש שעות).
הננו לאשר כי מרג' נמצאה מושכת, סקסית, ומשת"פית למופת במיטה
(מבדקים נערכו בארבע הזדמנויות שונות, והתפרסו על פני שמונה-עשר מופעים).

פרק ב'.

דווקא עכשיו, שקצת יותר טוב לי, עולות לי תמונות של הפרידה שלנו. אני יושבת לבד באוטוש הירוק המתוק, ופתאום עולה התמונה ההיא, מלפני שנה כמעט. גם אז ישבתי לבד באוטו. הדירה כבר היתה מלאה בדברים שלקחתי ממך. הדברים שלי. לא לקחתי הרבה. כמה מזוודות עם בגדים, את הארגזים עם הספרים שצברתי בארבע שנים האחרונות, ושארזת בכזו קפידה יחד עם הדיסקים ועוד כמה חפצים שלי שהיו כמעט ארבע שנים של שנינו.

כבר עשית את זה פעם אחת. אז. כשרק עברנו לחיות ביחד. חזרתי יום אחד מהעבודה וגיליתי שכל הדברים שלי ארוזים בסלון. אבל כל הדברים. כולם. כולל שקית בייגעלה חצי מלאה שקניתי בסופ"ש קודם. אין עליך בחוקים וסדרים. כל הספרים שלי, כמה מאות כנראה, היו מסודרים בארגזים קטנים. הנעליים ארוזות בארגזים גדולים. הבגדים במזוודות ושקיות. המחשב המסורבל שקיבלתי מהעבודה והמסך שלו  עמדו על השטיח בסלון. זה שבאפי אהבה כל כך להשתין עליו. זה שסירבת לזרוק למרות שנים של השתנות. הוא עד היום שם, אצלך. אנחנו כבר לא.

אני זוכרת שהייתי בשוק. אתה היית בשוק. עמדנו שם שנינו, אולי חודש עבר מאז שהחלטנו לגור ביחד. הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה לעשות. בינינו עמדו עשרות הארגזים המסודרים. החלטת למחוק אותי מהחיים שלך אז. וכמו כל דבר שאתה עושה, גם המחיקה הזו היתה יסודית ומאורגנת. לא השארת ממני שום זכר.

אחרי שתי דקות של הלם, התעשתתי. אני התעשתתי ראשונה. אתה פשוט התיישבת על הספה ולא הגבת. התחלתי להוריד את הארגזים עם הספרים לאוטו. פתאום התעוררת ובבת אחת נעמדת כדי לקחת ארגז. תעזוב את זה אמרתי לך. אל תיגע לי בדברים. אל תהיי טיפשה, אמרת לי. את לא יכולה לסחוב את זה. זה נורא כבד. תעזוב, צרחתי כשהתחלת להתקדם לעבר הדלת עם הארגז. תעזוב.תעזוב. עזבת וחזרת לספה. הורדתי את כל הארגזים עם הספרים וסידרתי יפה בבגאז'. אחר כך התחלתי להוריד את כל שאר החפצים. אבל קודם כל הספרים.

כשירדתי עם הדבר האחרון למטה, נדמה לי שזה היה מחזיק הדיסקים הישן שלי, שאמא שלי קנתה לי כשקיבלתי תעודת בגרות כנגד כל הסיכויים. חכי. אמרת. לא חיכיתי. כשאומרים לי ללכת אני הולכת. אני לא מחכה שיגידו לי פעמיים. רצת אחריי במדרגות ותפסת לי את היד. חכי. תעזוב אותי אמרתי לך. העיניים שלך היו אדומות. גם אני כבר הייתי על סף בכי. הגענו לאוטו איכשהו. הכנסתי את מה שהיה לי ביד וסגרתי את הדלת. כל הדברים שלי כבר היו בפנים. גם הכלבה כבר חיכתה לנסיעה. שניה לפני שסגרתי את הבגז' עצרת לי את היד. אל תלכי. הסתכלתי עליך לא בטוחה שאני שומעת את מה ששמעתי.

בהתחלה סירבתי להישאר. ניסית לשכנע אותי. ואני התעקשתי. האוטו עמד על אדום-צהוב של אוטובוסים. מאחורינו עמדה ניידת גבוהה ובתוכה שני שוטרים. הם הסתכלו עלינו ולא אמרו כלום. שני אנשים מבוגרים עומדים ובוכים ליד בגאז' פתוח מלא בארגזים. אהבתי אותך אז. אהבתי אותך מהפעם הראשונה שנפגשנו. מהפעם הראשונה שנישקת אותי. אל תלכי. אני אדיוט. הייתי אדיוט. אני לא יכול לחיות בלעדייך. תישארי איתי. אני מוכן להכל. רק אל תעזבי אותי. כשחיבקת אותי חזק ידעתי שאני לא הולכת לשום מקום. פנית אל הבגאז' ורצית להוציא את הארגזים. לא. אמרתי. הספרים נשארים כאן. הם הולכים לאמא שלי. בפעם הבאה שתחליט להעזיב אותי, אמרתי לך, אני לא מתכוונת להתמודד שוב עם מאות ספרים בארגזים. העלנו את כל שאר הדברים חזרה הביתה ונסענו לאמא שלי, להשאיר לה את הספרים. עד היום הם שם.

הפעם כשהגעתי היו פחות מעשרה ארגזים מסודרים יפה על הרצפה של החדר שינה. לא ארזת בשבילי כמו פעם גם את הבגדים והנעליים. הבאתי איתי חמש מזוודות. לאט לאט הן התמלאו. בגדי קיץ, בגדי חורף, נעליים, תחתונים, גרביים, מכנסיים שהיו תלויים שנים על קולבים ומעולם לא לבשתי. את מה שלא התכוונתי ללבוש יותר ארזתי בשקיות והשארתי על הרצפה של החדר שינה שהיה שלנו. איכשהו הצלחתי לארוז הכל. כל מה שיכולתי לחשוב עליו. לא לקחתי הרבה יותר מזה. שלוש מרקיות, שש כוסות, מחזיק ניר טואלט שאמא שלי הביאה מהנסיעה שלהם לפרובנס. עזרת לי להוריד הכל. כשהכל היה מוכן התחבקנו חיבוק נבוך. נכנסתי לאוטו ונסעתי לדירה החדשה שלי. הפעם לא ביקשת שאני אשאר. גם לא בכית.

אמא שלי סידרה את כל הדברים במקום. הבגדים, הנעליים, התחתונים. אני גם הייתי שם אבל זו היתה נוכחות סהרורית כזו. כן נמצאת. לא נמצאת. דברים נפלו לי מהידיים. לא הצלחתי לקפל שום דבר. אני. שלקפל זה הקטע שלי. הכל התפרק לי. תוך שעתיים היא ארגנה את כל מה שדרש אירגון. הספרים עמדו על הכונניות. הבגדים בארון שקניתי באיקאה. הכוסות על המדף במטבח. תחתונים וגרביים אוחסנו מסודרים במגירות של השידה. כשהיא סידרה לי את הנעליים היא שאלה אותי משהו. צעקתי עליה שתפסיק להשתלט לי על החיים. נראה לי שהיא נעלבה אבל היא המשיכה לסדר בשקט. כשהכל היה מוכן יצאנו מהדירה. לילה אחרון אצל אמא. ממחר תהיה לי דירה משלי. יצאנו לכיוון המכוניות. אני לא זוכרת הרבה מאיך שהרגשתי. אולי הלם. אבל בעיקר מוכה. הרגשתי מוכה. התיישבתי באוטו והתחלתי לבכות.

אני לא זוכרת הרבה מהתקופה ההיא. אני מעדיפה שלא לזכור. באותו ערב לא נהגתי. אמא שלי, שראתה אותי בוכה נהגה בשבילי. בכיתי כל הדרך אליה. בכיתי את כל המשך הלילה. בכיתי ביום למחרת בעבודה. ואז הפסקתי לבכות. לקח זמן עד שכל הדברים הגיעו מכל האתרים שקניתי אותם בהם. אחרון הגיע המקרר. היתה לי בפעם הראשונה בחיי דירה משלי עם רהיטים משלי שאני קניתי לבד. יומיים אחר כך היו בחירות. התקשרת אלי. יש פה עוד שלושה ארגזים עם דברים שלך, ששכחת לקחת, אמרת. אני לא אורזת טובה כמוך. לא יסודית כמוך. אם אתה היית אורז זה לא היה קורה. היית אורז את כל הארבע שנים האלה בפעם אחת. הלכתי להצביע מאחורי מה שהיה הבית שלנו, ובאתי אליך לקחת את הארגזים. ואת קשקש שחיכתה אצלך בסבלנות עד שאני אתאפס על עצמי. גם אז, עדיין, אהבתי אותך. גם אז לא ביקשת ממני להישאר.

כמעט שנה עברה מהרגע ההוא באוטו שהבנתי שזהו. אנחנו כבר לא. ועד עכשיו. כמעט שנה לקח לי לעבד את הפרידה. את הכאב. כמו שקורה לכל המהמרים הטובים, גם אני עשיתי את הטעות ונתתי לרצף של נצחונות לבלבל אותי. שמתי את כל הקופה עליך. והפסדתי בגדול. אני עוד מתאוששת, עוד אי אפשר להגיד שחזרתי לעצמי. אני לא מצחיקה כמו שהייתי, לא חדה כמו שהייתי, לא חברותית כמו שהייתי, לא פלרטטנית כמו שהייתי, לא מסוגלת לתקשר עם אנשים כמו שפעם יכולתי. כשסיפרתי לפסיכולוגית בפעם הראשונה על אובדן היכולות הקומונקטיביות המפורסמות שלי, היא אמרה שהן עדיין שם. הן לא הלכו לאיבוד. הן רק קפואות בינתיים. זה יחזור, היא אמרה לי. תני לעצמך עוד קצת זמן וגם שמחת החיים תחזור. גם היכולת להצחיק.

אני לא ממש יודעת מה יהיה, אבל אני מתחילה לסמוך על עצמי שיהיה בסדר. אחרי הכל, אם יש משהו שאני יכולה לסמוך עליו זו המיומנות הזו לשרוד שפיתחתי במשך השנים. אני לומדת לחיות לבד. אני אפילו מתחילה לאהוב את זה. יש בזה הרבה חופש בלבד הזה. ביכולת להחליט החלטות רק בשביל עצמך בלי להתחשב באף אחד אחר. חופש ממכר. חופש שעושה לי טוב. אני גם יודעת שאני לא אוהבת אותך יותר. וזה כבר הרבה. אני חושבת שאני סוף סוף מוכנה להתחיל לכתוב את הפרק הבא של החיים שלי. ובכלל לא אכפת לי להיות הגיבורה היחידה שלו. להיפך. אני אפילו קצת מצפה לזה.  

שיחת בנות.

את צריכה לפנק אותו.

לפנק אותו?

כן. לפנק אותו.

איך לדוגמה?

אין לי מושג, תחשבי על משהו.

אני קיימת?

אוה. ביג מיסטייק.

אני בולעת?

יותר טוב, אבל לא מספיק.

מאה חמישים קלוריות.

מה?

מה ששמעת.

את בטוחה?

בטוחה. את לא מבררת לפני שאת מכניסה לפה?

מאה חמישים קלוריות?

מאה חמישים

כמה נקודות זה?

אין לי מושג, אבל הן בעיקר מחלבונים.

מה זה משנה ממה הן? מאה חמישים זה מאה חמישים.

אז זהו, שבאלה את יכולה להשתמש כדי לבנות שריר.

———————————————————-

דעה שעלתה אתמול במשרד, זכתה לרוב נשי כולל דוגמאות בשטח, ועשתה לי לתהות: 

גברים חכמים אוהבים נשים טפשות?

———————————————————-

מזמן לא היה פוסט. כולם ממתינים

כולם? 🙂 דווקא בא לי לכתוב. אולי היום.

נו, כבר יצא משהו טוב מהשיחה הזו – תרשמי שזה בזכותי.

בהתחשב בזה שאתה לא יודע על מה אני עומדת לכתוב, זה מאד אמיץ מצידך לרצות לקבל קרדיט.

Meanwhile in the back cave…

מאחר ולא יוצא לי כלום שאני מנסה לכתוב, אני פשוט אשפוך לכם על הראש ערמות של אינפורמציה משעממת על החיים שלי בשבוע האחרון. אז ככה:

השבוע נפתח כהרגלו ביום חמישי, והפעם פתיחה חגיגית במיוחד – הבוג'י בתל אביב (שזה לא כוכך נדיר) וגם מצליחה לפנות לי זמן (שזה נדיר כמו הסוג דם ההוא, נו, הנדיר) וביחד אנחנו משתלטות על תשעמאות גרם סטייק טיבון מדמם. כלומר הבוג'י משתלטת. אני יושבת ואוכלת יפה ממה שהיא שמה לי בצלחת. זה לא סתם שהוטבע הפתגם החשוב: מי שלא ראה את הבוג'י שולטת בסכין ומנקה סטייק עד העצם, עלול לא לחשוב פעמיים לפני שהוא פונה אליה.

בהמשך השבוע נרשמו שלוש רכיבות אופניים לשני נמלים. למרבה הצער התגלו מעט פערים בין הרוכבות שהשתתפו במסע: חנית הייתי-אלופת-העולם-בטריאתלון-ששעשרה-שנים-רצוף ומרג' לא-זזה-אלא-אם-בא-גורר. לא נורא. היא סלחנית איתי. חוץ מזה שבשבת רכבתי עם צמח. לרכוב עם בנים זה שונה לגמרי מלרכוב עם בנות. "את בטוחה שאת רוצה לשים את הסווצ'רט הזה על הסבל? הוא יסתבך לך בשרשרת". ברור שאני בטוחה. אחרת מה אני אעשה שיהיה לי קר? חמש דקות אחר כך הצמח והשרשרת נמצאים בסיטואציה אינטימית במיוחד. "את כזאת בת" הוא אומר לי כשהוא מבין שאי אפשר יהיה לחמוק מלהימרח בגריז. כלומר הוא יימרח בגריז. יש יתרונות לתפקיד הבלונדינית המעריצה. "ואתה כזה בן" אני עונה לו, כשהוא מסיים את מבצע החילוץ הנועז. "שמחתי להיות האביר שלך להיום" הוא עונה לי, כשהוא מושיט לי את הסווצ'רט חזרה. "תגידי את בטוחה שאת רוצה לשים את הסווצ'רט הזה על הסבל?" נו מילא. העיקר שכולם נהנים. ושחלקנו גם לומדים מטעויות. מצד שני אם כולם היו לומדים מטעויות העולם היה מאד משעמם. והצמח הרבה יותר נקי.
טיפים לאיפה אפשר למצוא סלסילה יתקבלו בברכה. למקרים שאין לי מכונאי צמוד זותומרת.

וגם החליפו לי אוטוש. הכחול הגדול והמיכועאר חזר למחילה שהוא זחל ממנה, ובמקומו הופיע יצור ירוק מטאלי קטן ומתוק. תבואו לסיבוב. עלי.

בנוסף השבוע הוכרז כשבוע הבריאות והטיפוח:
הרופאה בפעם-הבאה-אני-לא-אשתוק-על-כולסטרול-253 שלי זכתה לראות אותי בפעם הראשונה מזה שנה וחצי, ושלחה אותי לשבעמאות בדיקות דם. האחות המרושעת קשרה אותי לכיסא ולא הסכימה לשחרר אותי עד שנהייתה לי יד של נרקומנית. מה שהביא אותי לתהות איך בעצם נוצרים נרקומנים אם זריקות זה הדבר הכי מפחיד בעולם? הם אשכרה מסוגלים לדחוף את המחט הזו לעצמם? מה נסגר בעצם? וגם אקג עשיתי. בפעם הראשונה בחיי. מאגניב. הכל תקין, למקרה ששאלתם. שסתומים. עליות. חדרים. אישור רפואי חתום שהלב שלי עובד כמו שצריך. מלך הלב הזה. לא משנה מה עושים לו, לא רואים עליו כלום.
חוץ מזה הלכתי להסתפר סוף סוף. נמאס לי להיות השמנה המדובללת. אז עכשיו אני השמנה הפחות מדובללת וכולי בעניין של קצוץ אופנתי. אני מתגעגעת לתלתלים שלי, אני אומרת לחנית כשאנחנו נפגשות על האופניים. התגובה שלה, לצערי, לא לציטוט.
מה עוד? אה כן. קוסמטיקאית. שלי לדעתי היתה ישעיהו בגלגול הקודם. הפעם האחרונה ששמעתי כזו כמות של נבואות זעם היתה כשהרס"ר תפס אותי בבסיס על אזרחי עם שיער פזור. ידעתם ששמש מזיקה לעור? ושבצבא רוצים שתבואי עם מדים? נורא מעיקים כולם. תנו לחיות.

חוץ מכל זה דגמתי פעמיים את בנג'מין סגל, פעם אחת לטובת שניצל, ופעם אחת לטובת חצי בקבוק ואלפוליצ'לה משובח. ופעמיים את סרגוס הכפיל המרוחק שלו.

אז אתם רואים (אם הגעתם עד פה זותומרת ולא נרדמתם איפושהו בין הדיווח על איזה יופי אני מצחצחת גם את השיני בינה לדיווח על כמה פעמים שטפתי כלים) שהכל בסדר בסך הכל. לא צריך לדאוג למרג'. אפשר לחזור לתרגם תבניות בלי שתקטרו מסביב?

—————————————————————–

החלק הזה מיועד למתחזקות\מתחזקי DD ומעלה.

(אני כבר מעכשיו מודיעה שתגובות בסגנון "אתן מקטרות? אני 75A ואני נורא מסכנה", או "איזה מזל שהחזה שלי כזה מהמם ועומד ומוצק ואני בכלל לא צריכה חזיות" יימחקו בזרוע נטויה וללא רגשות אשם)

אין בארץ חזיות למידות שלנו. עם זה כבר השלמנו. כלומר יש אבל במחירים שנעים בין דירה קטנה בשדרות לפנטהאוז בתל אביב. מוכרות שטוחות חזה ומזועזעות מבט אינקלודד.
שני אתרים מומלצים ביותר לרכישה מובאים פה כשירות לציבור. בכל אחד מהם שפע של חזיות יפהפיות במידות שבארץ אפשר לרכוש רק בסניפים מאד מסויימים של ריקושט. וגם אז, צריך השתתפות עצמית.
עם שניהם יש לי ניסיון נהדר – גם חזיות משובחות, גם מחירים נוחים, ובאתר הראשון גם אין דמי משלוח, כך שחזיה שגובלת באלפאבית הסיני עולה כמו חזיה מידות רגילות בארץ.
שני האתרים הם מבית היוצר הבריטי. מה שעושה לי לתהות אם באמת היינו צריכים לגרש אותם מפה.

Undercoverexperience

http://www.undercoverexperience.co.uk/

brastop 

http://www.brastop.com/acatalog/index.html

God save the queen

עייפות.

אזהרה.
הפוסט הבא מכיל טקסטים אישיים. הכותבת מודעת לכמה קשה להגיב לפוסטים מהסוג הזה, ולכן היא פוטרת אתכם מראש מחובת התגובה. אם יש לכם משהו להגיד, אני יותר מאשמח אם תגיבו. אני לא בטוחה שיהיה לי מה להגיד בחזרה. אני לא במצב רוח לדיאלוגים שנונים לייטלי.

 ————————————————————

עבר כבר חודש מאז שהחלטתי לוותר על הניסיון להגיע לאיזה שהן תובנות על החיים שלי, ולתת למישהו אחר כסף כדי שהוא יעשה את זה. תמורת 300 ש"ח לשעה אני מקבלת אנדרסטייטמנטים חכמים על מה שהייתי, על מה שאני עכשיו. עסקה משתלמת. זה גם נוח העניין הזה. לתת למישהו אחר את האחריות על החיים שלי. שמישהו אחר יטפל בזה. אני כבר אין לי כח. כמו לשכור מחסן ולהעביר אליו את כל הבעיות. 1200 ש"ח בחודש עבור מחסן כזה זה אפילו לא באמת יקר. עכשיו הבעיות שלי מאוחסנות אצל מישהו אחר. ואני יכולה לחיות בשקט עוד שבוע לפחות.

-אז על מה את כועסת?

-אני לא יודעת

-אבל את כועסת

-אני כועסת?

-את כאילו לא. כאילו מעבירה איזו תחושה של רוגע, של שקט, של עצב. אבל מרגישים שמשהו שם בפנים לגמרי סוער.

-אז על מה אני כועסת?

-על ההורים שלך?

-עד איזה גיל אפשר לכעוס על ההורים בלי להיות פאתטי? כבר כעסתי עליהם מספיק. כבר באתי אליהם באינסוף תלונות. כבר קיבלתי את התשובה האולטימטיבית: "היינו צעירים. עשינו מה שיכולנו. לא התכוונו לעשות רע"

-וזו תשובה שאין מה לעשות איתה.

-זו התשובה היחידה בעולם שאין מה לעשות איתה.

-חוץ מלכעוס.

ת'כלס ללכת לטיפול זה כמו מזוכיזם. זה לשבת ולקלף צלקות של פצעים שכבר הגלידו מזמן. לפתוח את הפצעים שוב. ושוב. ושוב. אז מה היה לנו שם? היתה נטישה? היתה. היה טרור רגשי? היה. היתה הזנחה? היתה. היתה בושה? בגדול. היו מכות? בוודאי.
היתה בעיקר ילדה אחת אבודה שלא הבינה מה רוצים ממנה לעזאזל.

-את רוצה להגיד לי שהיא התביישה?

-כן.

-אמא שלך התביישה בזה שאת קוראת?

-כן. אסור היה לספר לאף אחד.

-אבל למה?

-כי מה יגידו? שהיא לימדה אותי לקרוא בגלל שהיא לומדת להיות מורה לגיל הרך?

-והיא לא לימדה?

-לא.

-אז איך למדת?

-למדתי. היו ספרים. היו חוברות. לימדתי את עצמי איכשהו.

-את מבינה איזה מסר זה עבור ילדה קטנה? שאמא שלה מתביישת ביכולות שלה?

-העניין הוא שלא הייתי כזו חכמה. פשוט אהבתי לקרוא. והיו דברים אחרים אצלי, שאמא שלי מאד התגאתה בהם.

-מה לדוגמה?

– זה שהייתי בלונדינית עם עיניים כחולות.

————————————————————

F ואני יושבות על הספה ואוכלות סטרופ-וואפלס. כן יש כאלה בארץ. מצאתי בטיב טעם. עולה כמו יהלומים אבל עושה תחושה של הולנד. ובניגוד לדברים אחרים שעושים תחושה של הולנד זה חוקי.
יום שלם ישבתי במשרד ועקבתי אחרי עלילות זרובבלה, F אומרת לי.
מי זו זרובבלה?
זותי שכתבה שהיא שונאת ערבים.
לא שמעתי עליה מעולם. ולמה זה מעניין אותי אם היא שונאת ערבים? אני שואלת אותה.
מתברר שזה מעניין את כולם חוץ ממך. לכולם היה מה להגיד על הערבים. קצת מזכיר אותך ואת הקיבוצניקים.
אל תזכירי לי את זה.  
אז מה דעתך על ערבים? F שואלת.
אין לי דעה על ערבים. אני עונה.
מה? כלום? את חיה במדינה הזו ולא פיתחת שום דעה על ערבים?
את רואה את זה- אני מצביעה לה על החדר הקטן שאנחנו יושבות בו. רק פה, במטר וחצי האלה, יש לי אלף עניינים לפתור. וזה עוד לפני שיצאתי מהדלת לרחוב. אז עם כל הכבוד לערבים, שאני באמת מבינה שיש להם בעיות והכל, אין לי זמן אליהם כרגע. הם ייאלצו לפתור את הבעיות שלהם בעצמם.
אז אין סיכוי לקבל עוד פוסט על קיבוצניקים?
ממש לא.
חבל.

 ————————————————————

הבהרות:
התהליך שאני עוברת מציף הרבה. אני עייפה. אין לי כח. אין לי חשק. אני רוצה לכתוב, אבל אני מתלבטת. אני מתלבטת כמה לחשוף. כמה להסתיר. כמה מותר. כמה אסור. אני חושבת עליכם ועל איך תגיבו למה שכתוב פה. אם זה יביך אתכם. את הפוסט הקודם חסמתי. אני מתלבטת לגבי הפוסט הזה. כן לחסום. לא לחסום. כל הבירוקרטיה הזו של לחלק סיסמאות. הכלכלן צחק עלי שאני הופכת את הבלוג לסוג של חסמב"ה, וכשהזהרתי את הבוג'י שזה פוסט עצוב, היא אמרה שהיא כבר הבינה שאני לא מנסה להגן על הציבור מפני עליזות יתר. החלטתי לא לחסום. במקום צירפתי את האזהרה. יכול להיות שאנחנו צפויים לעוד כמה פוסטים מהסגנון הזה בזמן הקרוב. קחו את זה בחשבון אם אתם נשארים בסביבה.