הפילי אבר אפטר

זה כל כך יפה. איך את יכולה להגיד שזה לא יפה?
זה לא יפה
זה כן.
זה לא.
בעיני זה יפה ואני קובע.
בעיני זה לא וכל אחד קובע לעצמו. מה שבטוח, אבל, שזה לא סטנדרטי.
ומה כן סטנדרטי בך?

————————————————

אי אפשר באמת לתאר איך זה היה להתגרש. אי אפשר להסביר את התחושה לאנשים שמעולם לא חוו אותה. אולי כמו שמישהו בעט לי חזק חזק בבטן, אבל הכאב נמשך חודשיים. כמו ברכבת שדים נוראית עברתי דרך כעס, אימה, ייאוש ודיכאון. ואז כשזה נגמר זה כאילו בבת אחת רוקנו אותי מכל מי שהייתי קודם. ומה שנשאר זו רק עטיפה, שהיתה די דומה למה שהייתי פעם, רק הרבה פחות יציבה. אני זוכרת שניסיתי להסביר לא', בזמנו, איך אני מרגישה. כאילו הפכו עלי כוס זכוכית, היו המילים שהשתמשתי בהן. כלום לא מגיע. כלום לא יוצא.

————————————————

– אז זה מה שהולך להיות, אני מסבירה לפנינט כשאנחנו מתכנסות לא.ערב משפחתית של יום שישי במטבחון (כי די כבר עם הקלישאה המיטופשת שמשפחה לא בוחרים. הנה. אני בוחרת. עובדה), אני עוברת לקדיתא, גרה בקאראוון בין השיחים, קמה כל בוקר בחמש לחלוב את העיזה, מגדלת שני ילדים – מוץ ובוצית, נועלת סנדלי שורש…
– הו! את זה אני רוצה לראות, הפנינט נוברת בקוסקוס שלה בשמחה גוברת. המרג' בסנדלי שורש!
– חכי, עוד לא גמרתי. איטס גטינג בטר. מוץ יהיה בחוג קפואירה ובוצית בחוג יוגה, אני אטפח גינה קטנה של ירקות אורגניים…אולי אני אדבר איתם. כן. אומרים שזה טוב לגננות. אני אזמזם להם ואגנר.
– ולא תגלחי! אל תשכחי. תגדלי שיער בבית שחי. ועל הרגליים. היא חוגגת.
שלא לדבר על זה שאני אסתובב בטייץ וטי שירט ענקית, שתוכל להכיל את כל האמא אדמה שאני אהיה. הכתמים הרטובים מהחלב על הבז'ז'ים אינקלודד כמובן. עיגולים רטובים על הציצים זה הכי, אחותי.
– טוב. עד כאן. מגעילה. אני אוכלת. זו ארוחה, להזכירך.
– כי אני אניק. בטח. עד גיל 15. כמו שנהוג היום. מה מגעיל בזה שאני מפנטזת להפוך למחלבה אנושית? מיכל ענק של חלב עטור זיפים ברגליים ומסביבו הילה מוזנחת של קרמה טובה? אני רוצה להתחבר למהות הנשיו-אימהית שלי. זה רע? איזו מן חברה את שלא מפרגנת?
היא ממלמלת משהו לתוך הקוסקוס
– מה?
– לא משנה
– לא, תגידי. מה אמרת?
– אמרתי שלא יהיה פדיקור. את לא יכולה להסתובב במושבים האלה, בין הקוצים לדרדרים כשאת נעולה סנדלי שורש – עם פדיקור, נכון?
– את הסיפור הנפלא על צינור ואבנית, ילדיי המופלאים שאני מגדלת ברמת אביב ג', כבר סיפרתי לך?
– ומוץ בוצית? היא תוהה
– האומללים. אני נאנחת בעצב. נגדעו באיבם על מזבח הפוקסי גאלור.

————————————————

פעם מישהו אמר לי שכשזה אמיתי – ישר יודעים. נראה לי שהוא צדק.

————————————————

הדלקה מאוחרת:

מה נהיה עם החנוכה הזה? ממתי חנוכה הפך להיות חג משפחתי? מוזמנים להדלקת נרות פה, להדלקת נרות שם. מה נסגר בעצם? למה המשפחות האלה לא מוכנות להסתפק בחגים שכבר יש להן, ורק זוממות להשתלט על עוד ועוד חגים? אפילו אמא שלי גררה אותי להדלקת נר השנה. אמא שלי! שפעם אחרונה שהיו לה ילדים היתה לפני עשר שנים!
(והפנינט, בהגיון הקר האופייני שלה, אומרת: מסתבר שהנס היחידי שקרה לנו בחנוכה, זה שהחרא הזה הספיק רק לשמונה ימים ולא לששה עשר).

————————————————

אני לא אספר לכם ממתי הפוסט הזה נרקב פה. שכחתי ממנו לגמרי, אבל הכלכלן חלם עלי אז נכנסתי. ומצאתי אותו כולו כתוב וערוך ומוכן לפרסום, אז שיתפרסם. זה לא כאילו משהו השתנה מאז. עדיין הפילי. עדיין אבר. רק אפטר עדיין לא. תודה לאל המתוק.

(וגם חנוכה יכול להיות שלא כזה רלבנטי. למרות שבטח יהיה אחד גם בשנה הבאה. המעיקים האלה זה ככה איתם. יש להם נטיה לחזור. להפך אפילו. ככל שהם יותר לא רלבנטים ככה הפופולריות שלהם עולה. כהוכחה אני יכולה להביא את סטונהדג'. אבל אני לא. כבר חטפתי על הראש פעם אחת כשהבעתי את דעתי בעניין. לא בא לי שוב. מאז אני רק מכחישה שאלה היו אבות אבותיי שהתעסקו בשטויות האלה. אני? אני מאבות אבותים אחרים. כאלה שלא סחבו אבנים גדולות ממקום למקום בלי להסביר לפחות למה. אולי חוץ מלהוכיח את העיקרון הנכון תמיד שרק השטויות שורדות. רק השטויות שורדות. )