בלונדיניות נהנות יותר

לאחרונה אני מוצאת את עצמי במצב מאד מוזר – יש לי די הרבה מה להגיד לבלוג הזה, אבל אין לי מילים. מי שמכיר אותי יותר משתי דקות יודע שאני לא הטיפוס השקט. מה שקט? רוב האנשים זקוקים למדיטציה שבועיים רצוף, אחרי חמש דקות איתי. אני מדברת מהר. הרבה. ולא ברור. אה, כן, וגם מצחיקה את עצמי תוך כדי. מה שהופך את זה לקשה אף יותר. בעיקר בטלפון. כשאני חושבת על זה, הסיטואציה היחידה שבה אין לי מילים אף פעם – זה אחרי סקס. אם זה היה טוב – אני שוקעת להנאתי לתוך האפטר גלואו, וכל מה שאני מעוניינת לעשות זה להסתובב ולהירדם. אם זה היה רע – הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לדבר על זה. (איתו הכוונה. עם החברות שלי זה יכול להיות נושא מצויין לימים רבים של דיונים משעשעים במיוחד. אח נשים! איזה ג`נדר טוב לב וחומל. אין. אין עלינו).

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כבר היה פה בעבר, ופתאום בא לי עליו שוב:

 

אבל אם ככה, מה אתה רוצה מאישה?" אני שואל.

הוא מתחיל למולל את ידיו. שפתו התחתונה צונחת. הוא נראה מתוסכל לחלוטין. וכשלבסוף הוא מצליח לגמגם כמה שברי משפטים, הוא עושה את זה מתוך הכרה שמאחורי המילים מסתתרת רק ריקנות עצומה. "אני רוצה שתהיה בי היכולת להתמסר לאישה." הוא פולט, "אני רוצה שהיא תצליח להוציא אותי מעורי. אבל כדי שתוכל לעשות זאת, עליה להיות טובה ממני: צריך להיות לה גם ראש, לא סתם קוס. היא צריכה לגרום לכך שאאמין שאני זקוק לה, שאינני יכול לחיות בלעדיה. תמצא לי קוסית כזאת, טוב? אם היית מוצא לי אחת כזאת הייתי נותן לך את מקום העבודה שלי. אז לא היה מטריד אותי מה קורה איתי: לא הייתי צריך עבודה או חברים או ספרים או שום דבר. אילו היא הייתה רק מסוגלת לגרום לי להאמין שיש משהו על פני כדור הארץ שחשוב יותר ממני."

(הנרי מילר)

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

במסגרת המירוץ אחרי הסטטוסים שאני מנהלת עכשיו – מקסימום סטטוסים משפחתיים במינימום זמן- והכוונה ללהחליף לפחות 4 בשנה, הייתי צריכה להגיע למשרד הפנים כדי להוציא תעודת זהות במקום זו שאבדה לי. זה היה נראה פשוט למדי. שתי תמונות, שני טפסים, אחד דרכון ואחת מרג` צהובה וגדולה. למרבה הפלא גיליתי שמשרד הפנים פתוח גם בשעות לא קונבנציונליות – אחרי הצהריים, פעמיים בשבוע. שמחתי רבות, יצאתי מוקדם מהניאונים, ונסעתי עליזה וטובת לב למשרד הפנים.

צופה תור אימים מוטרף של אנשים וילדים צורחים, עליתי בזהירות במדרגות, רק כדי לגלות שלא תור ולא נעליים (אוח. עזבו), אין אנשים בכלל במשרד הפנים. עליזה וטובת לב ניגשתי אל הגיברת בחלון, סיפרתי לה על חווית האובדן שעברתי, ובתמורה לכנות העצובה שלי קיבלתי מספר. תעודות זהות זה באולם בפנים היא אמרה לי. נכנסתי לאולם וחשכו עיני. תור מוטרף של אנשים וילדים צורחים, המספר על הצג – 730. המספר שהחזקתי ביד – 786. מספר הפקידות המטפלות? שתיים. השעה בה נכנסתי לאולם – 16:30. השעה בה יצאתי מן האולם – 18:15. הזוועה העיקרית – ילד משלשל. זוועות משנה – ילדים בכלל (שמישהו ימציא לאנשים הלא גמורים האלה כפתורי ווליום. פליז).

כשיצאתי מאולם העינויים סוף סוף, הרמתי טלפון לפרטי, שמשום מה לא הגיב לאחרונה להצעות הגירושין המפתות שלי. התברר שהוא במלחמה. גייסו אותו. הקשר בינינו כזה הדוק שיכולתי להיות אלמנה ולא לדעת מזה בכלל. במקרה תפסתי אותו ביום החופשי היחידי שלו בבית, מה שהסתבר כהזדמנות מצויינת להטריד אותו בעניין הגירושין שלנו. תגיד, אני אומרת לו, מה נהיה? לא נמאס לך מהנישואים האלה? בוא נתגרש כבר. חצי שנה אנחנו לא ביחד (חצי שנה, חמישה ימים וחמש שעות, אבל מי סופר?). גיבורה גדולה אני, עם הת.ז. החדשה שלי. מגיל 16 לא החלפתי ת.ז. ועכשיו אני מכוונת לשלוש ברצף.  עשיתי מאה תמונות פספורט ואף אחד לא יעצור אותי! אף אחד!

שמעתי שאפשר דרך עו"ד, עונה לי ההוא, לא חייבים גט וזה אם לא נרשמנו במשרד הפנים. הולכים לעו"ד משלמים לו 2500 שקל, והופ אנחנו כאילו לא נפגשנו אף פעם.

תגיד אתה עושה צחוק? אני עונה לו. בוא לרבנות. שם זה 217 שקל. נתגרש. תירק עליי שבע פעמים ותזרוק עלי נעל או מה שזה לא יהיה שעושים שם. שווה לי לחטוף נעל בראש אם זה יחסוך לי 2300 שקל. רבאכ, חטפתי דברים יותר גרועים במקומות יותר גרועים ובשביל הרבה פחות כסף. קטן עלי.

עוד אנחנו מסכמים שהוא מתקשר אלי כשנגמרת המלחמה (לא היתה אמורה להיגמר כבר זותי? מה נהיה איתה?), ושהוא שומר על עצמו טוב טוב, כי יש לו אשה היסטרית שמחכה בעורף (מח�
�ה לגירושים והיסטרית לא להפוך לאלמנה, אבל אשה היסטרית שמחכה)  – הליכה קצרה הלוך ושוב מאמתת את חשדותיי הכבדים ביותר – אין אוטו. יש מצב שחניתי איפה שאסור. בטח שיש. אני לא מצליחה להחליט אם להאשים בזה את הבלונד, את הג`נדר, את האייקיו, אז אני מחליטה לקחת מונית. גם ילדים משלשלים שעה ושלושתרבעי, גם דיון קשה על איך אני נפרדת מהפרטי בצורה חוקית ובלי שהוא יצטרך להקריב את חייו בשביל זה (אכן להיות נשוי לי זה גורל אכזר, אבל לא הייתי רוצה להאמין שמר ממוות), וגם גררו לי את האוטו. מתחילה להתגבש בי תחושה שאולי, רק אולי, זה לא ממש היום שלי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וההברקה של השבוע שייכת לאמא שלי, שחגגה ביום שישי אי אלו שנים להיווסדה וזכתה לביקור של הבת האידאלית ושתי הנכדות.

שיואו איך הבהלת אותי, היא אומרת לי דקה אחרי שהיא פותחת לי את הדלת ומגלה שניצבת מולה אשה ענקית עם מזוודה ענקית לא פחות ושתי כלבות מרוצות למדי.

מה קרה? אני אומרת לה. אני נראית עד כדי כך רע? לא כי הפנינט השקרנית הזו תמיד אומרת לי שאני נראית מעולה…

לא מאיך שאת נראית, ממה שהבאת.

מה המזוודה? ממתי מזוודה מפוצצת כביסה מטונפת של אשה בת 31 זו לא מתנה ראויה ליומולדת?

אין לי בעיה עם הכביסה, היא אומרת,

רק שלרגע חשבתי שאת באה לגור פה שוב. ואז נזכרתי שאין לך את מי לעזוב.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

ובמסגרת פסטיבל בוקובסקי שפתחתי פה לייטלי, שכנראה שדווקא בגלל שאני לא מחבבת אותו, אני מתלהבת כשמצליח לו:

 

When women stop carrying
mirrors with them
everyplace they go
maybe then
they can talk to me
about
liberation

 

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

וחוץ מהכל בועז כהן ריגש אותי. מאד.

http://www.notes.co.il/boaz/21403.asp

 

 

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

 

ולהגיג מבית הקרוש על חוף, נשים ונייר פרגמנט.

(התגובה של הקרוש מהקודם, שכתובה כה יפה שחבל שתתבזבז שם בתור תגובה מספר 61. מ.ת.)
בעודי יושב לי באמצע השבוע על חוף הים, עם בירה (ועארק וכל מה שבא לו) קלטו עדשות עיניי מראה מחריד. על מיטת שיזוף שכב שלד עם חוטיני ובלי חלק עליון. בימים כסדרם בלוטות הרוק שלי היו מגבירות את קצב פעילותן לנוכח גוף עירום כמעט לחלוטין, אך ימים אלו חדלו להיות כסדרם. בימים כסדרם לגוף היו שלושה מימדים, אך בימים אלו נעלם מימד. השלד פלרטט עם מוכר הארטיקים והתאמץ נורא להיות סקסי. ואז היא נכנסה למים. גיוס הוכרז בדרום הקרוש אך המגוייסים הטריים שבו לבסיסם עוד בטרם עלו על הרכבים. במילים אחרות: "איכס! איכס! איכס!" מוחי הזדעק "רגל?! מה נהיה?! לא כוסית?!" ורגל השיב לעצמו בדיפלומטיות "ממש לא".
די! נמאס מבנות דו מימדיות, שלא אוכלות ולא יודעות להנות ממנעמי הגוף (הרי אם לאכול היא לא אוהבת, היא לא תשכנע אותי שלאכול דברים אחרים היא כן אוהבת). תוך הזדעזעות מהפער בין המראה החתיכי לחוסר הסקסיות בעליל שהיא הפגינה, חשבתי לי שיש נשים מלאות כל כך סקסיות, בעלות שלושה מימדים ואף ארבעה, שזה חייב לחזור לאופנה, וכמו שאני מהגג ומאבד את החשק לבירה, חשבתי "מה קורה עם תות?"