Protected: יום האהבה.

14.2.06
זה היום החמישי שאני לא גרה בבית. אני אצל אמא שלי עם שתי הכלבות. 

 ——————

כבר כמעט חודשיים לא ישנתי כמו שצריך. לא צחקתי, לא נהניתי. לא הזדיינתי.  לא נוח לישון על ספה לשניים. אי אפשר להירדם עם כל התסכול והחוסר אונים הזה, מעכל מבפנים. מסתובב בבטן. מעיק בחזה. יושב בגרון.  עולה לעיניים. הנה אני בוכה שוב. בא לי לצעוק. בא לי לצרוח. בא לי להרביץ. אני מתוסכלת מתוסכלת מתוסכלת. כדי להשקיט שם, כדי לנסות להרגיע אני נכנסת לצ'אט נשואים- נשואות. אני נשואה. זה החדר שלי. אני מדברת עם גברים. כלמיני גברים. כולם נשואים. כולם מתוסכלים. כולם מחפשים. מה הם מחפשים? אהבה, חום, אינטימיות. הם מחפשים מה שחסר להם בבית. ילד אחד, שני ילדים, אשה שלא מתעניינת בהם יותר, אין סקס, לא מדברים על שום דבר חוץ מהילדים, החשבונות, המשכנתה. הקלישאה הרגילה של הזוגיות הממוסדת. שממה.

——————

אני יושבת במשרד. העיניים שלי אדומות ונפוחות. אני נראית רע. אני לא מתפקדת בעבודה. לא מצליחה לעקוב אחרי מה שאני אמורה לעשות. לא מצליחה להתרכז במה שאני כבר עושה. הראש שלי במקום אחר. יום האהבה היום. הוא יזכור? הוא יתקשר? על מחווה שמעבר לזה אני יכולה רק לפנטז. אז אני עושה את זה. מפנטזת על קופסאות שוקולד. על זה שהוא מגיע פתאום עם דובי ענק. על זה שהוא שולח פרחים למשרד.

——————

הם לא ממהרים להציע פגישה, זיון. הם מפרגנים כתף. הם רוצים לעזור. משתוקקים להציע מהניסיון שלהם. 
כמה זמן את נשואה? הם שואלים. כל כך מעט? כל כך מעט וכבר אתם לא ישנים ביחד? כבר אין סקס? חבל שאני לא יכול לדבר איתו, אומר לי אחד מהם. הייתי אומר לו שלא יעשה את זה. שאם הוא ימשיך ככה תבגדי בו בסוף. או תעזבי אותו. נשים עוזבות כשרע להן.
לא נראה לי שממש אכפת לו אם אני אעזוב או לא, אני עונה מתוך התהום המייאשת שפעורה שם למטה, בבטן שלי.
חלקם שואלים איפה הוא עכשיו. בחדר השני, אני עונה. ולא אכפת לו שאת בצ'אט? מדברת עם גברים אחרים? לא. לא אכפת לו. להיפך הוא שמח שאני מעסיקה את עצמי ולא מציקה לו. אולי יש לו מישהי? הם מציעים בעדינות. אין לו. אני עונה. זה ודאי. מאה אחוזים תמימים שאין לו מישהי, אני אומרת להם.
וגם את זו שיש לו הוא לא ממש רוצה, אני אומרת לעצמי. בפעם האלף אולי.

——————

הטלפון דומם. הוא כבר הודיע לי שהפעם הוא לא ירדוף אחריי.  אם אני רוצה לחזור – בבקשה. אבל הוא לא יחזיר אותי. הוא לא ייסע עכשיו במונית את כל הדרך הזו, רק כדי לשכנע אותי לחזור הביתה. נמאס לו. אלא שבכל זאת יום האהבה היום, והציפיות הרומנטיות, שלמדתי כל כך טוב לדכא בזמן שחיינו ביחד, מעזות להרים ראש. אני יודעת שלא. אני מקווה שכן. כל כך מקווה שכן.

——————

 אני פותחת חשבון מסנג'ר מיוחד לגברים שאני מצ'וטטת איתם. יש לי אוסף. קבוצת התמיכה הקטנה שלי. איך שאני מתחברת הם עולים מולי. כמהים לדבר, לחלוק, לשתף ולהשתתף. אז מה שלומך? לא משהו. מה קרה? רבנו שוב. על מה הפעם? עוד תיאור של מריבה. עוד ויכוח שמדוסקס בפרטי פרטים. אלה החיים אומר לי אחד מהם. את לומדת להבליג ולהמשיך הלאה. לוותר.   אבל כל מריבה כזו הורסת עוד קצת. אני טוענת. שוב אני בוכה. אני בוכה מול המחשב. מול גבר זר שלא מכיר אותי, אבל מכיר את התסכול. את חוסר האונים. את הכעס שמצטבר. ומציע לי לבלוע את הגוש בגרון. לעזוב את המחשב ואת הספה, ולחזור למיטה. אני לא חוזרת לשם. אני מודיעה לו ולעצמי. אני מעדיפה למות ולא לחזור למיטה שלו. למקום הזה שבו אני אשה דחויה. נטושה. לא נאהבת.

——————

 לאט לאט כל המשרדים מתמלאים בפרחים. מדי פעם נשמעת צהלה נשית מתרגשת, חבורת בנות מתכנסת מסביב לצוהלת, היא קיבלה משהו. זר או חבילת שוקולדים מהבעל, עם פתק 'אני אוהב אותך' צמוד. אלה שכבר קיבלו שמחות שמחת אמת עם הצוהלת המרוגשת. אלה שטרם, קצת מתכרכמות. חלקן יודעות שהן לא יקבלו. חלקן עדיין מקוות שאולי הצהלה הנרגשת הבאה תהיה שלהן.

——————

אחרי כל מריבה כזו בלילה,  אני מרגישה כאילו נסעתי מאה קמ"ש ונכנסתי בקיר בטון. כאילו לחצתי פול גז והתרסקתי על גדר פלדה. כל פעם מחדש אני מגייסת את כל האנרגיות שלי, את כל העוצמה, את כל הלהט שהזעם שותל בי. אני הופכת לפצצה. ללהביור. אבל כלום לא עוזר מול הקרח שהוא. שקט ושותק. אני מנגחת שוב ושוב ושוב, רק שיגיב אלי, רק שיגיד משהו, רק לגרום לו לתקשר באיזו צורה, אבל כלום לא עוזר. עוד לילה שייגמר בבכי מתוסכל ולא מספק על הספה הזוגית. עוד לילה עם קבוצת התמיכה הוירטואלית שלי. מעניין מי מהם ער עכשיו. שתיים בלילה. שלוש לפנות בוקר. תמיד אחד מהם שם. לפעמים אפילו יותר. כולנו חיים ככה, אומר לי אחד מהם. כולנו עברנו את זה. אחרי התסכול מגיע חוסר האונים. אחרי חוסר האונים מגיע הויתור. הייאוש. השקט. אני כבר עייפה, אני אומרת לו. כל כך עייפה מזה.
אנחנו שוקעים למלמול אינטרנטי של לפני השינה. תחליפי תמונה, הוא מבקש. שימי את זו שאני אוהב. אני מחליפה. את כל כך יפה, הוא כותב לי. יפה וחכמה ומצחיקה. תגידי לו שאני אמרתי שהוא אדיוט. שעל אשה כמוך לא מוותרים.

——————

בינתיים במשרד מתחילים להצטבר זרים. אלה שקיבלו, ואלה שקנו לנשים שלהם. לכל גבר כמעט יש זר מונח ליד השולחן. מי שאין לו מרגיש צורך להסביר, ממלמל מילים כמו "שלחתי לה למשרד" או "קניתי לה תכשיט". הגברים כבר יודעים מה מצופה מהם. זה לקח לנו שנים, אבל בסוף לימדנו אותם להראות אהבה על פי תאריכים

——————

אני מתחילה להיות יותר נועזת.  אני נותנת להם לספר לי מה הם היו עושים לי. מה הם יעשו לי כשניפגש. אני בכלל לא יכולה לדמיין גבר אחר נוגע בי. אבל אני קוראת  בלי ממש לשתף פעולה. נהנית לקרוא אותם רוצים כל כך.
חודשיים לא שכבתי עם אשתי, אומר לי אחד מהם. אני מתגעגע לגוף של אשה לעור העדין, לחזה השופע. אני מתגעגע להעביר את היד שלי על קימור של בטן. אני מתגעגע למבט הזה שיש לכן בעיניים כשאתן מזדיינות, לשפתיים שנפערות מעט, השיער שמפוזר על הכרית, מפריע להתנשק. אני מתגעגע לרכות. אני מתגעגע לתחושה הזו, ללפשק ולכבוש. כי אתן כאלה נכבשות נפלאות. 
הוא יודע לכתוב. אני יודעת להעריך. המילים שלו מצמיאות אותי. אני צמאה למגע. לחיבוק. לנשיקה. לזיון.
תיפגשי איתי? הוא שואל. לא. אני עונה. אני אוהבת את המילים שלך, אבל אני רוצה את בעלי.
יומיים או שלושה אחרי אני עוזבת את הבית. אני חייבת לצאת משם או שאני אתפרק. או אשתגע. או אפגע בעצמי.

——————

אני יורדת במעלית לחניון. לא שמעתי ממנו היום. המחשבה על לנסוע לאמא עכשיו, מכווצת לי חזק את הלב. שני גברים יורדים איתי במעלית. אחד מהם מחזיק זר. תן לה את הזר, מחייך השני, יום האהבה היום. לה? מסתכל עלי בעל הזר, היא לא צריכה את הזר שלי. לה בטח יש מי שיביא לה פרחים.

אוסף.

המרג' מרוקנת מגירות.

1. סגירות.

עוד שני דברים מהפוסט הלוהט של השבוע שעבר:

קודם כל, התגובה המדהימה של אירית, שהתווספה מאוחר יחסית, ויכול להיות שפספסתם אותה. מכל התגובות המעולות שהיו לפוסט מפחדים? תפחדו!, זו הכי נגעה לליבי. מכל התגובות היא מראה באמת כמה התקדמנו. איך היום המאבק על זכותנו לא להיות מוטרדות הוא כמעט טריוויאלי, וכמה זה היה לא מובן מאליו בעבר.

אירית:
מה אומר ומה אגיד, אני כבר אשה לא צעירה, אני שמחה  בשביל הבחורות הצעירות שנפתח פתח ואפשר להתלונן, בתקופתי לא נהגנו להתלונן ונאנסנו ולא ידענו שקוראים לזה אונס, עשינו את מה שהוא רצה לעשות בנו כי חשבנו שאם אנחנו הלכנו איתו לא נצא מזה ללא זיון.  אני גאה בבנות הדור הצעיר, כל הכבוד לכן, אתן גדולות, אמיצות, יישר כוח.  קופסת פנדורה שוכנת בכל אשה בגילי מהצבא, מהעבודה, מהלימודים.  תקום אשה אחת ותגיד שלא הוטרדה, שלא נאנסה, שלא עשו בה מעשה מגונה שלא מרצונה.  אין אחת כזאת.  אתם הגברים אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, אתם חינכתם את ילדיכם הבנים שזה נכון ומותר והם הרשו לעצמם טיפה יותר מכם.  והנה קם דור חדש של נשים שלא מפחד להגיד שאתם אנסתם, הטרדתם, פגעתם, עשיתם מעשה מגונה אני גאה היום להיות אשה.  תודה לכן בנות.

 ותגובה לפוסט, שלצערי לא התפרסמה פה, אבל מנוסחת היטב ומביעה בקצרה את כל מה שבעילגותי ניסיתי להגיג בפוסט ובתגובות:

לא רק אונס צריך למנוע
גם תקיפה מינית צריך למנוע, גם מעשים מגונים צריך למנוע, גם הטרדה מינית צריך למנוע.
מה זה 'סוג אחר של זעם ואלימות כלפי נשים'? נשים צריכות לעבור בשקט מעשים מגונים ותקיפה מינית למען צמצום מעשי האונס? להפך, במקום בו מזלזלים במעשים מגונים, נסללת הדרך לתקיפה מינית, ובמקום בו נסללת הדרך לתקיפה מינית נסללת הדרך לאונס.
הטרדה מינית, מעשים מגונים, תקיפה מינית, אלו פגיעות אמיתיות וקשות בנשים.
במצב הקיים כיום, הנשים מפחדות כל הזמן, כי כל אמירה "לא במקום" או מבט שעשוי להתפרש כ – נותנת לגיטימציה לתקוף אותן, לא רק מצד התוקף אלא גם מצד החברה.
ואני מדביקה משהו שכתבתי אתמול בנוגע להאשמה של "פגיעה במרקם היחסים בעקבות ההרשעה"-
כל אלו שמדברים על 'פגיעה במרקם היחסים' בעקבות ההרשעה,  אני אגיד להם מה זו פגיעה במרקם היחסים. המסר שבו אישה צריכה לסרס את עצמה ולהגביל את עצמה, כי כל חיוך יכול להתפרש כהזמנה, כל בדיחה כאישור לתקוף אותה כי 'נדמה היה לו שהיא מעונינת', כל פלירטוט (כאן לא היה פלירטוט, לפי דבריה שהתקבלו על ידי השופטים, אני מדברת על המסר בגדול) מילולי כהזמנה חופשית לבצע מעשים פיזיים. שום מקום לא בטוח, את לא בטוחה מאף גבר,  יהיה זה אפילו שר המשפטים שגילו פי שלושה מגילך במשרד במקום העבודה, עדין את צריכה כל הזמן להזהר פן התנהגות תמימה שלך, חיוך, בדיחה, הזמנה לצילום משותף,  תפורש כהזמנה לבצע בך מעשים פיזיים בלי לבדוק אם את מעונינת בכלל. זו, גבירותי ורבותי, זו פגיעה במרקם היחסים בין בני אדם.

(טל קר, פורום נשים שלא רוצות ילדים בתפוז)

————————————————————————–

ולא קשור לפוסט ההוא, אבל קשור לכמה קשה להיות נשים בעולם החולה שלנו – אישתאר בחוכמה ורגישות על הקשר האמיץ בין דיאטות לכיבוי עצמי.

זו התמונה שהיא בחרה לצרף לפוסט הכל כך חזק הזה. לא לבעלי קיבה חלשה. או לבעלי קיבה בכלל (וצפו בתמונה לפני שאתם טוענים שאין אנשים בלי קיבה).

אני מביאה רק חלק מהפוסט (לקח לי שעה להחליט איזה, כי כל הפוסט הזה הוא אגרוף חזק בבטן), אבל שווה שווה שווה להיכנס לשם ולקרוא את כולו. גם אם אתם לא נשים.

…חשבת שתגיעי למנוחה ולנחלה, חשבת שברגע שהרזון יציג את עצמו, זהו זה, המלחמה שלך תיגמר, הכל ייעלם והחיים יימשכו על מי מנוחות, אבל מה זה? מה קורה כאן?

 המוח שלך עסוק הרבה יותר מקודם בספירת קלוריות, בחישובים, בפחד, כל כך הרבה פחד שאת "תשמיני"- השומן הזה הופך לאויב מספר אחד שלך ואת בכלל לא מבינה מה הולך כאן, איפה האושר שהובטח? האם כל חייך האוכל יהיה "אסור" ? "אויב" ? האוכל הוא הטריגר לאיזה מפלצת בתוכך, מפלצת חסרת שליטה שאם רק תיתני לה לצאת -כולם יראו אותה, היא תגדל ותגדל ותתנפח- והמפלצת תצא לאור- בדמות השומן.

אוכל הופך להיות אויב, הפרעת האכילה שלך שתמיד הייתה קיימת שם, צצה בעוצמה בלתי צפויה.

 את רעבה ,את רוצה לאכול, את רוצה לחזור לנורמליות ,להנות מהחיים ומהאוכל. אבל פתאום ההנאה הזו ,יש לה מחיר "נוראי",  של השמנה.

את רעבה, חודשים רבים אכלת קצוב, עקבת אחר תפריט, התעלמת מכל איתות מצוקה שבא מהבטן מהראש או מהלב, אף אחד לא גילה לך שאין דבר כזה, שלא יכול להיות שכל הנשים בעולם יכולות או אמורות לחיות מאותו אוכל, מאותה כמות קלוריות, מאותו תפריט. 

אבל, את לא ליוית את השינוי הזה בתהליך פסיכולוגי, ריגשי, נפשי .

את לא השכלת להבין שאהבה עצמית וקבלה עצמית והתרוממות מעל לכל ההתניות של "הערך שלך שווה כמה את שוקלת", מעל לפחדים שלך מאינטימיות, מחשיפה, מאחריות, ממיניות ומזוגיות, מנשיותך שלך, כל האימה הפנימית שמחייבת אותך לשאת משקל יתר על מנת להרגיש מוגנת- לא, באמת האמנת שכל הבעיה שלך בחיים זה שאת שמנה, נקודה. והאמנת גם שברגע שתירזי כל הבעיות האלה תעלמנה לעולם.

 הייתה לך מטרה והמטרה הייתה לרזות, אז כל אמצעי כשר היה, וכל מה שצריך היה זה להיות חיילת טובה טובה שעוקבת אחר כל הוראה וכל מילה ועשית הכל בדיוק לפי הספר, והנה -הגעת לשם.

זה השלב שבו האובססיה מופיעה. היא הייתה שם קודם, כל תהליך הרזיה הוא אובססיביב במידה זו או אחרת אם הוא נעשה ע"פ מעקבים של קלוריות ומספרים, נקודות וכמויות, משקלים ותיקצובים. אבל עכשיו האובססיה מתחילה לתת אותותיה.

…

 ————————————————————————–

2. פינת המנהל המצטיין

אלעד מביא נהר ירוק.

תום מצחיק בגרמנית.

  ————————————————————————–

3. סתאם וספאם

הדבר הכי מתוק ומשעשע שיצא לי לראות ביוטיוב – איך תרחצו את החתול שלכם (מלח אנגלי):

http://www.youtube.com/watch?v=d9QwK5EHSmg

ומה הוא סוג האישיות שלכם לפי רורשך האינטרנטי (בטח מתהפך בקברו עשרים פעם, המסכן, מהניתוח אישיות אובר IP הזה):

According to experts, my personality type is : Evil Genius Other people like me display these traits. They drive a honda They sometimes pick their nose They have long tongues They have 6 fingers on each hand Take the Ink Blot Personality Quiz at JokesUnlimited.com

בוג'י והצוללת משחקות משחק, ואני, למרות ההיסוסים, מצטרפת:

בקשו זאת בתגובה ו:

1) אגלה לכם איזה שיר/סרט מתקשר לי אליכם.
2) אספר עובדה אקראית לגביכם.
3) אספר זיכרון ראשון לגביכם בכפוף למגבלות הסניליות שלי (ולאם יש לי זיכרון כזה לגביכם בכלל, או שאתם רק וירטואליים :).
4) אגלה לכם איזה בעל חיים/פרי מתקשר לי אליכם.
5) אשאל משהו שתמיד רציתי לדעת עליכם.

6) בתגובה, עליכם להמשיך בהפצת המגפה בבלוג שלכם.

(תרגישו חופשיים לא לבקש זאת בתגובה, וגם לא להפיץ את זה בבלוג שלכם)

המדריך לבלוגליקאי המתחיל

כבר שבועיים שאנני יושבת לי על הוריד. איך עושים את זה, ואיך עושים את ההוא. כמה זה לא ידידותי הבלוגלי הזה, ואיך צריך תואר שני בהנדסת תוכנה בשביל להבין מה לעזאזל הולך פה בכלל. אז למען כל האננים בעולם (כולן חברות שלי, אגב. ערמה של כוסיות טכנופוביות אני מחזיקה בתור קבוצת תמיכה) הנה המדריך המלא לבלוגליקאי המתחיל.

אז קראת את הבלוג המדהים של עידית המוכשרת, חשבת לעצמך שאת יכולה גם ואולי יותר טוב, והחלטת לפתוח בלוג בבלוגלי? ברכותיי. עשית בחוכמה. נורא כיף פה. בניגוד לכל הפלטפורמות המקובעות האחרות, בלוגלי צעיר, דינמי והכי חשוב – קשוב לצרכייך.
הדבר הראשון שאת צריכה להכיר זה את צוות החלוקים הורודים – חנית, אלעד ותום. כל אחד ממייסדי בלוגלי הוא נשמה טובה ופילנתרופית שנמצא פה אך ורק כדי לעשות לך נעים. יותר מזה?
את המיילים שלהם, כמו גם קצת פרטים עליהם תוכלי למצוא כאן.

כדי ליצור בלוג חדש, כל שעלייך לעשות הוא להיכנס לכאן ואת הופכת לחלק מאיתנו. המכורים לבלוגלי. או במילה אחת – הבלוגליקאים. זהירות זה לא נראה ממכר בהתחלה, אבל רק הראשון בחינם.

לוח הבקרה

בכניסה לבלוג את מקבלת את הוורדפרס לפנים. כן הכחול הזה עם הלוח בקרה. עולם חדש נפתח. מכאן את יכולה לראות את הפעילות האחרונה בבלוג שלך:
מצד שמאל למעלה תחת הכותרת יש קישורים נכנסים – איפה שמו אלייך לינק, ומי.
מצד ימין – קיצורי דרך לצעדים ראשונים בבלוגלי – לכתוב פוסט, לעדכן את הפרופיל משתמש שלך ועוד.
גלילה זריזה למטה תביא אותך לידיעות האחרונות בבלוגלי – מתעדכנות מה FAQ שאלעד מקפיד לכתוב בצורה מסודרת וקריאה. דוגמאות לפוסטים של FAQ – בהמשך.
מתחת תוכלי להתעדכן באילו פוסטים נכתבו לאחרונה בבלוגלי – לחיצה על שם של פוסט תביא אותך ישירות לבלוג בו הוא נכתב.
ועוד קצת למטה – מי המגיבים האחרונים. לחיצה על מגיב תביא אותך לפוסט אליו הוא הגיב.

כתיבה

ועכשיו לת'כלס – למה התכנסנו פה בעצם? כדי לכתוב כמובן. משמאל ללוח הבקרה, שמואר כרגע בכחול, יש על סרגל הכלים מספר אופציות. הראשונה היא כתיבה.
לחיצה על המילה כתיבה תכניס אותך לעורך שלך. פה תוכלי להגג את הגיגייך ואולי אף להפוך לעיתונאית מפורסמת.

הסרגל המשני של כתיבה מכיל "כתיבת פוסטים" ו"כתיבת עמודים"

כתיבת פוסטים.
מימין למעלה יש רשימת נושאים – את הנושאים את קובעת, למעט נושא הבלוגרול, עליו נדבר בהמשך. את יכולה לבחור שמות לנושאים שתחתם תאגדי פוסטים שקשורים אליהם, או להשתמש בנושא-ברירת-המחדל "כללי".
משמאל – כותרת הפוסט.
מתחתיה העורך הנפלא של בלוגלי. סרגל העריכה הוא פשוט למדי. ומזכיר מאד את זה של וורד. שימי לב ש"הגדל כניסה" משמש גם לציטוט. אם את רוצה להביא קטע שמישהו אחר כתב, תוכלי להשתמש באופציה הזו, כדי להראות שמדובר בציטוט. פשוט, לא?
בקצה השמאלי של סרגל העריכה חבוי כפתור הפלא "הצג\הסתר סרגל כלים". לחיצה עליו תפתח עוד אפשרויות עריכה.
תמונות אפשר להוסיף או דרך URL – כלומר תמונות שקיימות ברשת. את מעתיקה את הכתובת שלהן, לוחצת על ה"הוסף תמונה" נפתח לך חלון שבו את מדביקה את הכתובת. או דרך הוספת קובץ, אופציה שנמצאת ממש מתחת לעורך. בוחרת קובץ מהמחשב שלך ולוחצת "העלאה".
קישורים אפשר להוסיף או בהעתק-הדבק ישירות לעורך, או לסמן מילה עם העכבר, ללחוץ על כפתור "הכנס\ערוך קישור" (הכפתור שנראה כמו שתי חוליות שרשרת אחוזות) ולהדביק שם את הקישור.

מה עוד חשוב לדעת?
מימין למטה יש אופציית דיון. שם את בוחרת אם לאפשר תגובות למה שכתבת.
פוסט מוגן סיסמה- כשמו כן הוא – מאפשר רק למי שיודע את הסיסמה לקרוא את הפוסט
מצב הפרסום – האם הוא מפורסם, או שהוא טיוטה – כלומר לא מופיע בבלוג, אבל את יכולה לגשת אליו ולערוך אותו. פוסטים שהם טיוטה יופיעו מתחת לסרגל המשני של כתיבה. לחיצה עליהם תעלה אותם בעורך.

כתיבת עמודים

העורך הוא אותו עורך. ההבדל הוא שעמודים מופיעים קבוע בבלוג, כלינקים על הסרגל הצדדי. הדוגמה הנפוצה ביותר לעמוד היא "אודות". כל הכללים של עריכת פוסט – חלים גם על עריכת עמוד.

ניהול

משמאל ל"כתיבה" נמצא ה"ניהול". כאן נפתחות מספר אפשרויות בסרגל המשני (ממש מתחת למילה ניהול)

ניהול פוסטים
צפיה, עריכה, מחיקה, של פוסטים כתובים. (ניתן להגיע לעריכת הפוסט גם ישירות מתוך הבלוג, על ידי לחיצה על עריכה)

ניהול עמודים
צפיה, עריכה, מחיקה, של עמודים כתובים. (ניתן לערוך עמודים גם מתוך העמוד עצמו, על ידי לחיצה על עריכה)

נושאים (דילגתי על העלאות בכוונה, זה לא ממש חשוב להתחלה)
צפיה, עריכה, מחיקה, ויצירה של נושאים

תגובות
ניתן לערוך ולמחוק תגובות דרך המסך הזה. וניתן לעשות זאת גם ישירות מהתגובה בבלוג על ידי לחיצה על "עריכה".

תגובות ממתינות לאישור
תגובות שחשודות בספאם מגיעות לכאן, את מחליטה אם לאשר אותן או לא. בנוסף יש לך אופציה לבחור (בהמשך) בין אישור אוטומטי של תגובות, לבין לאשר אותן קודם לפני פרסומן. כל התגובות שמחכות לאישור יחכו לך כאן.

ייבוא
אם כבר כתבת בלוג בפלטפורמה אחרת, ואת רוצה להעביר אותו לבלוגלי, את רק צריכה לבחור מתוך רשימת הפלטפורמות הקיימת, את זו שממנה את רוצה להעביר. אחרי שגיבית את הבלוג בפלטפורמה הישנה כמובן. אם היא אינה מופיעה ברשימה, זה הזמן לפנות לאחד מהחלוקים הורודים. או לפורום התמיכה.שימי לב שכדי להשתתף בפורומים, עלייך להירשם אליהם – ליצור משתמש חדש.

בלוגרול

משמאל ל"ניהול" נמצא הבלוגרול. הוא מאפשר לך לשים קישורים לאתרים שאת רוצה לשתף בהם אחרים. נהוג לשים שם בלוגים שאת אוהבת, אבל לא חובה.
בניהול בלוגרול – את יכולה לערוך קישורים קיימים (או למחוק אותם)
בהוספת קישור חדש – להוסיף קישור לבלוגרול שלך.

ועכשיו הגענו לדבר האמיתי – הכיף הגדול בבלוגלי – התצוגה.

תצוגה

משמאל לבלוגרול (על הסרגל הראשי כמובן) נמצאת "תצוגה". על הסרגל המשני מגוון אופציות משובבות נפש.

תבניות

בחרי לך תבנית שמוצאת חן בעינייך. אם את רוצה לדעת איך היא נראית, כנסי לבלוג התבניות של בלוגלי.

על הסרגל המשני- אפשרויות של העיצוב הנוכחי – משתנה בין תבנית לתבנית. הרבה ניסוי ותהיה. כיף גדול

האופציה האחרונה על סרגל הניהול המשני היא – ווידג'טים

ווידג'טים הם בעצם גאדג'טים לבלוג שלך. כל הזמן מתווספים עוד ועוד ווידג'טים חדשים למערכת, אלעד מעדכן בעדכונים החדשים בבלוגלי (אשר בלוח הבקרה) ואפשר לעקוב דרך שם.
הווידג'טים החשובים לך הם:

1. מונה סטטיסטיקות לבלוג.
כרגע בלוגלי לא מציעה מונה משלה, ולכן עלייך לפתוח חשבון חיצוני . נכון לעכשיו הכי פשוט לעשות את זה אצל אחד משני ספקים. sitemeter או statcounter. ברגע שפתחת חשבון, כל שעלייך לעשות הוא לגרור את הוודיג'ט המתאים מאוסף הווידג'טים למטה, אל הסרגל הצדדי, ללחוץ על האייקון הקטן "הגדרות" אשר נמצא בצידו הימני של מלבן הווידג'ט שבחרת, ולהכניס את המשתמש שנתן לך הספק החיצוני.

2. איך עושים עלי מנוי
אין ספק שהבלוג שלך הולך להיות להיט. אנשים ירצו לקבל מייל על עדכונים בו. גם זו אופציה שלא מובנית עדיין בתוך בלוגלי. ספק חיצוני – feedburner יעשה את העבודה. הרשמי שם, ואחרי שאישרת את החשבון שלך אצל הספק, חיזרי אל הווידג'טים, גררי ווידג'ט מסוג טקסט אל הסרגל הצדדי ופעלי לפי ההוראות המדוייקות של אלעד.

3. בלוגרול
כדי לראות את הקישורים שהוספת בבלוגרול, גררי ווידג'ט "קישורים" לסרגל הצדדי.

עוד ווידג'טים חמודים: ארכיונים יאפשר גישה אל הפוסטים שכתבת בעבר לפי תאריכים, פוסטים אחרונים, ענן נושאים – אפקטיבי רק אם קישרת פוסטים לכמה נושאים (ראי ב"כתיבה"), מגיבי על – מיהם אלה שהגיבו הכי הרבה תגובות, הכי מוגבים – הפוסטים שזכו להכי הרבה תגובות, תמונה, כלים – יתן לך גישה ישירה ללוח הבקרה שלך ולדף של בלוגלי. ועוד ווידג'טים חמודים שתוכלי לבדוק בהמשך. כמעט על כולם יש סקירות בשאלות הנפוצות. להזכירך – את תמיד יכולה להיכנס לפורומים ולשאול. על כל דבר.

עוד על הסרגל הראשי – משתמשים.
פה את יכולה להוסיף אנשים נוספים שינהלו איתך את הבלוג, ולסווג אותם לרמות שונות של ניהול והרשאות
או ללחוץ על האופציה "הגדרת המשתמש שלך" ולערוך את הגדרות המשתמש שלך
(כגון: שם לתצוגה, שיכול להיות שונה משם המשתמש, לעדכן סיסמה חדשה, או אימייל אחר)

ואחרון חביב – אפשרויות

אפשרויות כללי
עריכת פרטי הבלוג – השם שלו, האימייל שלך, השפה בה את כותבת.

כתיבה
האם את רוצה שיופיעו סמיילים כתמונות או לא? זה המקום לבחור.

קריאה
איך ייראה הבלוג לקוראים שלו. האם כל הפוסט, או שאולי רק חלק ממנו וצריך יהיה ללחוץ כדי להמשיך לקרוא?
כדאי לשנות כאן, את האופציה בפידים – פידים הם העדכונים במייל שמקבלים המנויים שלך. אם הם יוצגו רק כתקציר – המנויים יהיו חייבים להיכנס לבלוג כדי לקרוא את ההמשך.

דיון

כאן המקום לקבוע איך את רוצה את התגובות שלך – האם לאשר כל אחת בנפרד, או לאשר אוטומטית. או שאולי לאשר רק לכאלה שכבר הגיבו בעבר? בחירה שלך.
פרטיות ומחק בלוג – מסבירים את עצמם פחות או יותר.

זהו. את מוכנה להתחיל. תהני. לפחות כמו שאנחנו נהנים. ואם יש לך שאלות – את תמיד מוזמנת. לפורומים, למנהלים, או לפה (לא שיודעים פה משהו, אבל הי! משתדלים לבוא לחנוכת הבית של השכנים החדשים. וחנית אפילו מכינה מרק)

מזוודה וכלב.

אז נתי יזם רעיון מרגש, ולא ברור למה, אבל זכיתי בכבוד להיות אחת מהראשונות להתנסות. אין לי יותר מדי ניסיון בכתיבת תסריטים, אז מראש אני מתנצלת על השגיאות הקשות שבטח עשיתי פה, הרבה אינטואציה מעט ידע. אני לגמרי סומכת על נתי שאם זה שווה משהו וימצא חן בעיניו הוא יידע להפוך את זה מבוסר לפרי.
תהיו סלחנים איתי. כמו שאתם בדרך כלל בעצם.

——————————————————————————

שישי בוקר מוקדם. אשה צעירה, בערך בת 27, עומדת ברחוב בגבעתיים עם כלב קשור ברצועה ומזוודה גדולה מסוג טרולי.
היא מרימה יד ומונית נעצרת לידה. היא נכנסת למונית. המונית עוצרת מול בית דירות תל אביבי ישן למדי באיזור מרכזי של העיר.
היא יוצאת מהמונית, הנהג יוצא לעזור לה עם המזוודה. היא הולכת לאט לכיוון הכניסה, גוררת אחריה את המזוודה הכבדה ואת הכלב. הנהג מסתכל עליה כמה שניות בפרצוף מודאג כשהיא מתרחקת  ונוסע. היא נכנסת לבניין, עולה לאט עם המזוודה הכבדה קומה אחת, ונעצרת מול דלת פלדלת חומה. היא משתהה קצת ואז מוציאה את הטלפון הניד שלה ומחייגת.

היא: אני פה

חדר שינה. בתוך המיטה אשה מבוגרת יותר, באמצע שנות השלושים שלה, לבד. הצלצול העיר אותה מהשינה והיא עדיין מנומנמת.
החברה (בקול של הרגע התעוררתי): איפה?

היא: פה. בחדר המדרגות שלו. עוברת לגור איתו.

החברה (מתעוררת בבת אחת ומזנקת לישיבה): את רצינית? עוברת לגור איתו? למה?

היא (בטון נעלב): מה זאת אומרת למה? הוא ביקש יפה אז באתי עם מזוודה. וכלב.

החברה (חוזרת לשכב ואומרת בעייפות של ניסיון): אל תעשי את זה

היא: את מקנאה.

החברה: את יודעת שאני לא מסוגלת לקנא.

היא (מסננת לעצמה רחוק מהטלפון, בלי שהחברה תשמע): כן. בטח.

החברה (לא שומעת, אבל נאנחת ואומרת): זה לא מקינאה. את עוברת על החוק הראשון.

היא: איזה חוק ראשון? ממתי יש חוקים?

החברה: החוק הראשון של הסקס המשובח: לעולם אל תהפכי מאהב לבן זוג.

היא: סליחה? מאיפה החוק הזה הגיע פתאום?

החברה: את יכולה לעשות את זה כמובן. אבל אז תשכחי מסקס טוב. מזיון נפלא הוא יהפוך לנגד עינייך לפירה.

היא: הוא לא ישתנה. אין סיכוי. הוא אוטיסט מדי. ושונא נשים מדי. ובדיוק ככה אני אוהבת אותו. למה שאני ארצה שהוא ישתנה?

החברה: לא יעזור שלא תשני אותו. הוא ירצה להשתנות. הוא כבר עכשיו רוצה. אחרת הוא לא היה מבקש שתבואי.

היא (בכעס): הוא ביקש שאני אבוא כי הוא אוהב אותי.

החברה: אוהב אותך? מקווה שתצילי אותו מעצמו את מתכוונת. תזכרי מה שאמרתי לך: את חושבת שאת עוברת לגור עם סטאד מסוקס שמזיין 4 פעמים בלילה , אבל תגלי שאת חיה עם החברה הכי טובה שלך, שמעוניין לשוחח על רגשות ועושה טובה שהוא מוציא אותו פעם בשבועיים.

היא: איתו זה יהיה אחרת

החברה: מה את יודעת על גברים? אה? מה את יודעת? כל החיים חיית בחממה שההוא בנה במיוחד בשבילך.

[היא: עושה פרצוף אבל שותקת]

החברה: גברים לא מתמסדים עם זו שגרמה להם לא לישון בלילה. עם זו שהטריפה אותם. זו לא רצתה אותם מלכתחילה. הם גם לא מתמסדים עם ההיא שהיתה שם בשבילם כדי להרגיע אותם  אחרי שהמטרידה זרקה אותם לכל הרוחות…

היא (מתפרצת לדבריה): אז עם מי הם מתמסדים אה? תגידי לי מיס-נואו-אול, עם מי?

החברה (לא מורגלת בהתפרצויות לדבריה – מופתעת, אחר כך מרוגזת קצת,  מבליגה,  ואז עונה): הם מתמסדים עם זו שנראית להם הכי פחות מזיקה. לא סתם הם מתחתנים מאוחר יחסית. הם חייבים לסגור שתי מערכות יחסים לפחות עד שהם נהיים בנויים לקשר:
מערכת היחסים עם המטרידה, לפעמים הם קוראים לה אקסית מיתולוגית ולפעמים לא.
ומערכת היחסים עם המרגיעה שאין לי מושג איך הם קוראים לה. וגם להם לא בדרך כלל. רובם בטח לא זוכרים אותה בכלל.

היא: ואני מה? איפה אני נכנסת בסיווגים החכמים שלך?

החברה (בטון מיואש): התמימות שלך תהרוס אותך

היא (צוחקת צחוק מלאכותי, מוגזם בכוונה, ואומרת בלעג): התמימות שלי?

החברה: כן. התמימות שלך. זה שאת שוכבת עם גברים לא עושה אותך לא תמימה. זה עושה אותך מזדיינת. אם יש לך שכל תקחי את המזוודה והכלב ותעיפי את עצמך משם במיידי…

היא מנתקת את הטלפון. נושמת עמוק ודופקת על הדלת.

—————————————————————–

ועכשיו להנחיות של נתי:

התסריט ייכתב על ידכם – בצורה הבאה – המבוססת על “השרביטים” – (תרגום למי שלא חי את הבלוגוספרה – מדובר במשחק שרשרת כמו “החבילה” למשל – כל בלוגר כותב משהו ומעביר את ה”שרביט” הלאה. מין מרוץ שליחים של טקסטים באותו נושא.

אני מעבירה את השרביט לשתי נשים מוכשרות שנראה לי שייהנו מהעניין. הצוללת ובוג'י:

 לפרוייקט הסרט של הרשת, כתבו המשך לסיפור שכתבתי: אחד הגיבורים של הסיפור ממשיך לדייט אחר, או אם אתם לא מתחברים לדמויות שלי – כתבו דייט חדש לחלוטין.

מפחדים? תפחדו!

פרשת רמון הזו יצאה לי מכל החורים. פתאום התעוררו כל הגברים המסכנים והתחילו להתלונן. אז מה? עכשיו אנחנו צריכים לפחד לדבר אתכן? צריכים לפחד לחייך אליכן? לנשק אתכן? אוי אוי אוי גברים מסכנים שכמוכם. כן. אתם צריכים. אתם צריכים לחשוב פעמיים לפני שאתם מדברים איתנו, ושלוש פעמים על איזה נושא. תחשבו טוב לפני שאתם מתקרבים, טוב לפני שאתם נוגעים ועוד יותר טוב לפני שאתם נכנסים איתנו למיטה. טוב לפחות כמו שאנחנו חושבות.

רבאכ – אין לכם מושג מה זה להיות אשה. מה זה לגדול בתור בת. כל החיים מטפטפים לנו אזהרות – אל תלכי לבד בחושך, אל תעלי למונית חשודה, ואם את עולה – תשבי מאחורה. אל תסעי באוטו עם מישהו שאת לא מכירה – צמצמי נזקים. תחשבי פעמיים לפני שאת עושה משהו שיכול לגרום לך להאנס. הרי את זו שמכניסה את עצמך לסיטואציות האלה, הבעייתיות.
הלכת לבד בחושך? נאנסת? ברור. מה חשבת לעצמך – הבאת את זה על עצמך הרי. חייכת חזרה להוא מהעבודה? הוא דחף לך לשון בחניון – הבאת את זה על עצמך. הלכת עם מחשוף נדיב? מישהו עבר ברחוב ונגע לך בחזה? הבאת את זה על עצמך. עלית על אוטובוס צפוף והיה מי שניצל את זה כדי להתחכך בך מאחורה, מקדימה, מהצד? בעיה שלך. תקני אוטו. הכנסת מישהו שאת לא מכירה הביתה? הוא אנס אותך- נו מה? ברור. מי עושה דבר כזה? מתכון בטוח לצרות.

תיזהרי קצת. תשמרי על עצמך. תשימי לב. תחשבי. מה פתאום את חוזרת לבד הביתה? תדאגי שיהיה לך מי שילווה אותך. מה פתאום את גרה לבד בקומת קרקע? שימי פלדלת. תפחדי אשה. הם שם בחוץ והם לא חושבים. הם לא מפחדים. להם אין ממה.
אז הנה. יש לכם. תפחדו גם. תפחדו מזה שנתבע אתכם אם תעשו לנו דברים שאנחנו לא הזמנו אתכם לעשות לנו. תפחדו מזה שבית המשפט ירשיע אתכם גם אם זו "רק" נשיקה (צרפתית. עם הלשון. מחווה ידידותית שכזו), וגם אם "היא" חייכה קודם.
תתחילו להזהיר את הבנים  שלכם, כמו שהאמהות שלנו מזהירות אותנו, מאז שהם קטנים – אל תיגע באשה אלא אם אתה בטוח לגמרי שהיא רוצה את זה. וגם אז – תשאל שוב. תחשוב פעמיים. תיזהר. היא עלולה לתבוע.

כמה שנים אתם מפחדים מתביעה? כמה שנים אנחנו מפחדות מאונס? הנה יש לכם הזדמנות לחוות גם קצת ממה שאנחנו עוברות. שיעור טוב.
אנחנו צריכות לפחד מזרים, מקרובים, מקולגות בעבודה, מהמשפחה שלנו, מכל אחד. מכל אחד ואחד מכם. אף אחד מכם לא בטוח. אתם יותר חזקים, יותר אלימים, אתם מכניעים אותנו בקלות. כמעט ואין לנו סיכוי מולכם. בסיטואציות מסויימות, אותן אתם מכירים היטב, אנחנו חסרות אונים. אתם לעומת זאת – כל מה שאתם צריכים כדי להימנע מתביעות זה לחשוב קצת קודם. ממש קצת.

ותכלס? שימו לב ממה לכם יש לפחד וממה לנו. אנחנו חוששות שיחדרו לנו לגוף בניגוד לרצוננו, שיאנסו אותנו ברחוב, או במונית, או בכניסה לבית, או במיטה שלנו. מזה שישתמשו לנו בגוף וילכלכו לנו את הנשמה. מטראומות לכל החיים. מסיוטים בלילה. מאובדן מוחלט של ביטחון במה טוב ומה רע בחיים האלה. וממה אתם צריכים לפחד? מזה שלא יהיה לכם כסף לעורך דין? מזה שלא תצליחו לשכנע את בית המשפט שרצינו את זה?
אז תפחדו. זה טוב שתפחדו. זה נפלא שתפחדו. גם אנחנו מפחדות. כבר הרבה שנים.

מוקדש לפרלמנט הקטן שלי, לדיזט, לפנינט, לנילי, לחנית שמאפשרות לי ללמוד, להתפתח, לגדול ולהנות מכל האינטלקט הנשי המפואר הזה כל פעם מחדש. תודה שבחרתן להיות חברות שלי.

עדכון: גם הצוללת תורמת את השקל וחצי שלה. וגם למאזינה ברקע יש דברים חשובים להגיג.

קלקול.

זה התחיל ביום שישי עם זה שהתפוצץ לי הדוד. שוב. זו הפעם השלישית בחודשיים האחרונים. הבעל בית טוען שזה בגלל שאני לא מכבה אותו לעולם. אני טוענת שאני אשה שזקוקה למים חמים כל הזמן. הוא טוען שיש לי דוד שמש. אני טוענת שהשמש לא דומה אפילו למשהו שמספיק בשביל הטפרטורות שאני זקוקה להן. הוא טוען שיום יבוא והוא ישים לי טיימר. אני טוענת שנראה אותו גבר. בינתיים שנינו יושבים וממתינים לפיצוץ הבא.
אחר כך פיטרתי את הרו"ח. כן הוא חתיך. כן הוא נראה טוב. כן הוא בדיוק בגיל. כן הוא רוצה. אבל אין משעמם ממנו בכדור הארץ וסביבותיו. לא נרשם סקס. סורי לוטה. את תצטרכי לגלות בעצמך איך זה עם רואה חשבון. הפקרתי את הדור הבא לטובת האינטרסים האישיים שלי. אבל זה לא חדש.
אחר כך נהרס לי הראש של הטוש – פעם רביעית בחצי שנה האחרונה. הטענות העיקריות הן שאני משתמשת במים חמים מדי שהורסים לו את הגומי. יופי. אז כמובן שטרם החלפתי ועכשיו אני מתקלחת עם זרם כן זרם לא.
אחר כך נהרס לי הלפטופ. כלומר בהתחלה הוא רק חירחר קלות – אין מסך  יש מסך. נתקע המסך. כן מקבל מתח לא מקבל מתח. כל עוד התאגרפויות במשקל כבד (אני והוא. ראש בראש) עזרו, לא טרחתי בכלל לחשוב על העתיד, מה שכן עשיתי היה טלפון היסטרי לXפרטי – בעל בדימוס וקוסם אלקטרוני. תביאי אותו הוא אמר. אני אסדר. אבל אז ירד גשם. ואני, כאמור, עשויה מסוכר. אתמול בבוקר הוא שבק לחלוטין. לא עזרו כל המכות שהבאתי בו. מת. לא מסך. לא מתח. לא נצנצים בצד.  בסוף נכנעתי. אני מגיעה הודעתי ל XP. תכין את המלחמים. לקח לו בדיוק שניה לסדר את המתח (מה יהיה הסוף איתך? הבטריה יצאה. כמה פעמים צריך להסביר לך כל דבר? זה בדיוק מה שהיה בפעם הקודמת. מוציאים אותה. מחזירים אותה. הכל מסתדר) עוד חמש דקות לסדר את המסך (זה הקונקטור הזה, פה, את רואה? הוא מראה לי את גבו החשוף של הלפטופ. הוא לא מחובר טוב. משהו רופף שם. אז איך מסדרים? אני שואלת באינפנטיליות אופיינית. אה, זה פשוט. הוא שולף חתיכת נייר דבק. הנה. מסודר) ועוד שעה לנקות את הלפטופ (מה זה כל החול הזה? החלטת לפתוח חוף במקלדת? איזה חול? אין פה שום חול. חול חול, זה- הוא הופך את הלפטופ ומסתכל עלי בתוכחה בזמן שנוצר לו תל בגודל בינוני על השולחן. אה זה.. אני אומרת. זה עוד מהקיץ. זה לא נחשב. בקיץ מותר).
והיום קמתי בבוקר – וגיליתי שהקיר שלי מתחרה רק במפלי הניאגרה. כמובן שיש נזילה. כמובן שהנזילה חייבת להיות בדיוק מעל הקופסה של החשמל. אחרת איזו מן נזילה זו, אם היא לא עושה מקסימום נזק במינימום מים? בכל זאת אנחנו גרים במדבר. אפילו הנזילות חוסכות.
התקשרתי לעבודה להודיע שאני לא מגיעה. אדם מגיע לו חופש אחרי רצף כזה של ג'ינקסיזם. אדם מתחפר בתוך הפוך של עצמו, מלטף את כלבותיו ומודיע לעולם שהוא בהפסקה. מצידו שכל השאר ימשיכו. הוא צריך לנפוש. חצי שעה להתעדכן מה קורה בג'יידייט הניבה עוד ארבעה דייטים פוטנציאלים. חצי שעה התעניינות מופרזת במה קורה באלט סקס סטוריז.
צהריים עם הדיזט ודיון בעניינים שברומו של עולם (בנים. בנים. בנים. אה כן ובנות גם קצת)
ו- גולת הכותרת של היום – מאחר וחזרתי הביתה וכל מה שהיה לי לקרוא זה תגובות של הופמן בשפה שאני לא מבינה – קניתי אופניים. תגיגו תתחדשי. בורדו מטאלי. כידון רחב. כיסא לחלוטין לא אנאלי (רחב. מאד רחב. פי הטבעת של מרג' רגיש ועדין הוא. בטח לאורך זמן ובטילטולים). בקיצור, כמו שהגדיר את זה משה מרוזן ומינץ- אופניים של כוסיות. ואין לו סלסילה בשבילי. בטח לא בורוד.
אז מהיום, אם אתם רואים אשה שמנה, מעט מבוגרת, רוכבת במישורי עיר הבירה בגו זקוף וערמת שיער פרוע – נופפו לשלום והייל למרג'. אפשר גם לצעוק לה – הי! זו לא את מהבלוג ההוא? אבל לא חובה.

—————————————————————————————————

שלחתי את עידית לבדוק לאיזה סלב אני דומה. 52% ג'ון אפדייק. הוא ואני תאומים זהים. וזו פעם ראשונה שאני שומעת את השם שלו. 48% גרייס קלי. בעיקר בגרייס אנחנו דומות. גרייספולי ביי למיי הריטג'. עאמות כאלה.

—————————————————————————————————

יום ראשון חנית היתה אצלי. ישבה לי על הלפטופ. השמיצה אותי בפני אלעד בג'ימייל שלי עצמי, ואז הורידה לי את כל מה שצריך בשביל לתרגם תבניות לעברית. ואני אומרת – עד שסוף סוף, חנית אצלי בלילה, במיטה, כל מה שאנחנו עושות ביחד זה לשחק בוורדפרס, וכל מה שהיא מורידה  לי זה תוכנות. אוי הבזבוז הנורא. (ואילו היא אומרת: סקס? עזבי, זה רק יהרוס לנו את החברות..)
ככה זה. שימו שתי נשים מתכנתות נאות חזה במיטה אחת ותקבלו סקס סוער תבנית מתורגמת .

—————————————————————————————————

ופינת התרבות מוקדשת לדיזט הקלדנית ולוולבק החדש:

"…בדרך כלל נשים קצת מבוגרות, בסביבות גיל הארבעים, שמתחילות להרגיש שהעסק עומד להתדרדר.  לחלקן היה תחת גדול, לאחרות ציצים נפולים, ולפעמים שניהם. בקיצור, לא היה בהן שום דבר מעמיד זין; וכשהזקפה נחלשת, ברור שהעניין פוחת…יכולתי רק לאשר להן – לא שרציתי, תאמינו לי, זה אף פעם לא נעים – את ירידת הערך האירוטי שלהן; יכולתי רק לאשר להן את החששות הראשונים שלהן, ולטפטף להן, בניגוד לרצוני, השקפת עולם נואשת על החיים: לא, שום בשלות לא חיכתה להן, אלא סתם זיקנה; שום פריחה מחודשת לא ציפתה להן בסוף הדרך, אלא רק תסכול וסבל, בהתחלה במנות קטנות ומהר מאוד במנות בלתי נסבלות… החיים מתחילים בגיל חמישים, נכון; אלא שהם נגמרים בארבעים."

  

ועוד אחד (הגירסה הגברית) והדגשתי את הפואנטה (לדעתי)

"התחלתי עם איזו רוסיה [קטינה] שחיכתה שם כדי לדגמן לעמוד 8. היא הסכימה לבוא לשתות איתי משהו, אבל ביקשה חמש מאות יורו למציצה; סירבתי. באותו זמן, מערכת המשפט שמטרתה לדכא יחסי מין עם קטינות הלכה והתקשחה; מסעי הצלב לטובת סירוס כימי הלכו והתרבו. העצמת התשוקות עד לרמת הבלתי נסבל תוך הפיכת מימושן ליותר ויותר בלתי אפשרי, זה היה העיקרון היחיד שעליו נשענה החברה המערבית. את כל זה ידעתי, מה זה ידעתי, השתמשתי בזה באינספור מערכונים; ובכל זאת, זה לא מנע ממני לקחת חלק בתהליך. התעוררתי באמצע הלילה, שתיתי שלוש כוסות מים גדולות אחת אחרי השניה. דמיינתי את כל ההשפלות שאצטרך לעבור כדי לפתות כל נערה מתבגרת שהיא, לא חשוב מי…דמיינתי את כל זה, כמה פעמים, והבנתי שלא אצליח לשרוד את זה. לא התיימרתי לחמוק מחוקי הטבע: הירידה ביכולות העמידה של הזין, ההכרח למצוא גוף צעיר כדי להאט את התהליך…טוב, אז אני אשלם, אמרתי לעצמי; כשאגיע למצב הזה, כשאזדקק לכוסים קטנים כדי לשמר את הזקפה שלי, אני אשלם. אבל אני אשלם את מחיר השוק…"    

אחות"י המתייגת

זה לא שטרם עברתי את השטות הזו בעבר. מישהו מחליט שזה נורא משעשע משחקים בין-בלוגרים. עוד איזה שניים חושבים – שלמה לא? הרי מדובר בקהילה. ואז מתחילים להריץ איזה "ספר זאת על עצמך". ולהעניש בזה עוד בלוגרים אחרים. אז מאחר וזותי מתה עלי, קיבלתי עוד סיבוב. אין שום דבר שאתם לא יודעים עלי. הכל אתם יודעים עלי. חוץ מאולי דבר אחד או שנים שעדיף שלא תדעו. לא בגללי. בגללם.

אני מנסה לחשוב מה טרם כתבתי על עצמי? אולי בעקבות האווירה השטונדטיאלית שנהייתה פה לייטלי, אז חמישה דברים עלי ועל לימודים:

1. בקושי גמרתי תיכון. בסוף כיתה י', אחרי שנה שלמה שישבתי בפינה, כי אף מורה לא הסכים שאני אשב אצלו בכיתה, רצו להעיף אותי מבית ספר. המחנך שלי תפס אותי לשיחה והודיע לי שאני לא מוזמנת לכיתה שלו יותר. על הטענה המרשימה שלי:
"אבל אתה המחנך שלי!"
הוא ענה:
"אני לא המחנך שלך. אותך אי אפשר לחנך. אני המורה שלך, וגם זה אני לא רוצה להיות יותר"

2. התחלתי מחמש יחידות מתמטיקה, ועם השנים ירדתי עוד ועוד. המורה של הארבע יחידות היה הכי גרוע. בסוף הסמסטר הראשון של יא', אמא שלי לא הסכימה לבוא לימי הורים יותר, כי זה רק מעצבן אותה, אז אבא  שלי הלך איתי. המורה למתמטיקה אמר לו ש"עתיד ריאלי אין לה. אבל היא קישוט נורא יפה לכיתה".

3. הגעתי ליום הראשון של הקורס בממר"ם, כשאני לובשת שרוואל וטישירט שחורה עם צווארון גזור. לא ממש הבנתי מה הקטע של הצבא. ועד היום אני לא לגמרי סגורה על זה. וגם לא מתאים לי דקרון.

4. העיפו אותי מהכיתה באוניברסיטה. כי הפרעתי. הפרופסור פשוט הצביע עלי ואמר "את שם למעלה, את נורא מפריעה לי. קומי וצאי מהכיתה". אחר כך הוא זכה בפרס ישראל למלונים.

5.  קמתי בהפגנתיות באמצע שיעור "אישות" (כן. למדתי בבראילן), הודעתי למרצה שהוא שוביניסט ושאני לא מוכנה ללמוד אצלו עוד דקה אחת אפילו, ויצאתי מהכיתה. כל זה כי הוא אמר שבעל יכול להזדכות על האשה אם הוא מוצא בה פגם אחרי החתונה. או במילים הבלתי נשכחות שלו: "אשה זה כמו יוגורט. אם זה מקולקל אתה יכול להחזיר את זה". פעם הייתי פמיניסטית. אחר כך הייתי פוסט פמיניסטית. היום אני פרה שוביניסטית. ויש יאמרו סתם פרה. להם נאמר מו. כמובן.

את מי אפשר להעניש בזה הלאה?
את אחי הקטן הישן, את אחי הקטן החדש, את אחותי הקידמנית, את הנסיך מוויילס, ואת הדיקנסית.

(עידית, את חייבת לי. הפיתוי היה גדול. אבל הרחמים יותר)

———————————————————

חוץ מזה – זה  נורא הצחיק אותי. נורא. לדעתי בהחלט שווה לפתוח בלוגיית מחמד עבור חנן כהן.

אחת מקומית.
(אין על הנייטיבז האמיתיים. אין)

תיקון.

אני מצלצלת למטה בחשש. הגעתי בול בזמן. הבנזונה בחניון לקח לי 16 במקום 8 למרות שאני תל אביבית ויש לי תו איזורי. הקליניקה בקומה הראשונה. היא פותחת את הדלת. מבוגרת. שיער אפור. קטנה. כמה שאני נמוכה היא עוד יותר נמוכה ממני. יש פה קפה, חלב, סוכר, מים. אני מסרבת. אין לי זמן לשתות. אני רוצה לדבר. אני רוצה להתחיל כבר. אני רוצה לשפוך את השברים של החיים שלי מתוך השקית החומה שהבאתי איתי. לפזר אותם על השולחן. להגיד לה – קחי תרכיבי תדביקי תשימי מסביב מסגרת אני אתלה את זה עמוק בבית החזה שלי ואקרא לזה לב. והוא יהיה מתוקן. ותחזור לי האחיזה הזו בחיים שכל כך חסרה לי בשנים האחרונות. שכל כך חסרה לי. והכל יתמלא במשמעות. ואני ארצה לחיות. והפעם על אמת. לתמיד.

—————————————————————————–

חבר'ה:

ליאור הציע הצעה לבלוגרים בבלוג שלו. החלק הקשה של הפרסום – עליו. החלק הפשוט והקליל של כתיבת תוכן איכותי שיעניין מלאן אנשים ובאנגלית – עליכם. אין לי מה להגיג על זה. אולי כי בשבילי לכתוב תוכן שיעניין אדם אחד זה סוג של אתגר מטורף. אולי כי אני סתם פוסטמה. מה אני יודעת? אני כולה מתכנתת ממורמרת עם בעיות. 

ו BTW זה-

אני מתה לכתוב משהו על אווירת החבר'ה שנהייתה פה לייטלי. מרסלו כתב. ונתי כתב. ושין כתב. ואתון כתבה. רק אני כמו העאמה שאני גם על זה אין לי מה להגיג. חוץ מאולי "איזה מאגניב להיות בחבר'ה. הרבה יותר כיף מהחרם שעשו עלי בכיתה ג' ".
 

והבטחתי אאוטינג למנהלת של בלוגלי:

 

קניות לשבת

"לה ואש דה פאריז" גבינה צרפתית 18%שומן
שוקולד אורנג' אינטנס של לינדט
גרגירי רימון מקולפים ומופרדים בקופסת פלסטיק עם כפית
שוקולייבניץ – ביסקוויטים מצופים שוקולד חלב תוצרת גרמניה (כי לשוקולד בחו"ל יש טעם אחר. חו"לי כזה)
לחם שיפון צרפתי
בייגלה חום עגול
סך הכל: 83 שקלים.
לחם, גבינה ושוקולד. באיזו בועה אני חיה.

את זה ראיתם? מרג' לא כתבה?
מי היה מאמין. אני תמיד חשבתי שיבוא יום ומישהו יכתוב פוסט על למה אני כן כותבת. אולי זה עוד יקרה. כנראה שמיד אחרי שאני אביא לכאן את דעותי המתקדמות על קיבוצניקים. זה תמיד מעורר אהדה.

וגם אני חרא של לא צמחונית. שתדעו. אני בכלל לא אוהבת בשר.
חוץ מאנטריקוטים.

אתמול לא התחשק לי לשבת לבד בבית, אז הלכתי עם צמח לאכול ארוחת ערב משפחתית במטבחון. אחרי שגמרנו לריב אם אני חכמה מדי בשביל אשה (מאיפה הוא הביא את זה?!) או שהוא פשוט טיפש מדי בשביל גבר (או בכלל) עדיין לא התחשק לי להישאר לבד בבית, נכנסתי לסופרמרקט של הגברים, ג'יידייט, ובחרתי לי דייט. רואה חשבון בן 32, שרירי וחמוד. דווקא היה מוצלח יחסית. אני הייתי במצב רוח טוב אז נתתי אחת מהצגות היחיד* שלי, שהופכות נדירות יותר ויותר בשנה האחרונה. הוא מצידו הביא אוטו ישן כזה, סובארו עם הילוכים, שאיך שראיתי אותו הכרחתי אותו לתת לי לנהוג עליו. חה! מרג' המלכה נוהגת על הילוכים מעולה בדיוק כמו שהיא על אוטומאטיש. דפקתי סיבוב דאווין  וקיבלתי אינספור מחמאות כמובן. גברים תמיד מתלהבים מהנהיגה שלי. וזה עוד לפני שהם רואים אותי חונה. אז בכלל מדובר בהצעות נישואים. (יום יבוא ואני אתן פה פוסט על מערכת היחסים שלי עם המשקפי ראיה שלי. עד אז כנראה שהנהיגה הכה משובחת שלי היא פונקצית זהות של היותי עיוורת).
חוץ מזה שהוא החליט שאני נראית בת 23-4. האמת הוא התעקש על זה כוכך שאפילו אני כמעט השתכנעתי שזה נכון. לו רק לא היתה לי מראה.

לידיעת הקורא דוד אבוטבול: אמא שלי הגיעה אלי היום**. הכריחה אותי לסדר את הגדר, וגרמה לאובדנה המצער של עוד ציפורן. על מצפונך.

*מדובר במונולוגים מוטרפים שמורכבים מאינסוף אינטרפטציות על איזשהו נושא מרכזי. הקודמת היתה בסילבסטר על דוד רובן והבפלות.  א' ודוד רובן היו נפלאים בתפקיד הקהל.

**רק אחרי שהיא הלכה פתאום קלטתי ששכחתי להחביא את הבנג. היא לא אמרה כלום. אני תוהה אם זה כי היא משתבחת עם הגיל, או סתם לא יודעת מה זה.

—————————————————- 

ומדור התשבצים לשבת.

זה מחנית. רק כדי לכסות את הסיכוי הלא סביר שאתם לא קוראים שם (ומפסידים כמובן).

Your results:
You are Catwoman

Catwoman 69% The Joker 66% Riddler 64% Green Goblin 64% Mystique 60% Poison Ivy 56% Dark Phoenix 53% Venom 51% Apocalypse 46% Dr. Doom 46% Magneto 44% Mr. Freeze 42% Lex Luthor 36% Kingpin 29% Juggernaut 28% Two-Face 28%

With a troubled past and an upbringing on the streets you have learned how to fend for yourself through crime.

Click here to take the Supervillain Personality Quiz

וזה מהבלוג הקודם, למקרה שאתם לא קוראים שם (ולא מפסידים כלום).
הלכתי לחפש איזה קישור, ראיתי והבאתי לפה.

You scored as Mathematics. You should be a Math major! Like Pythagoras, you are analytical, rational, and when are always ready to tackle the problem head-on! Theater 100% Biology 100% Mathematics 100% English 92% Linguistics 92% Journalism 92% Engineering 92% Sociology 92% Psychology 92% Philosophy 83% Anthropology 83% Dance 67% Chemistry 67% Art 58% What is your Perfect Major? (PLEASE RATE ME!!<3) created with QuizFarm.com

יקום מקביל.

אתמול הגעתי לשיא חדש של שפל. הפרדתי את עצמי  מהמסך שבו בהיתי בחוסר פרודוקטיביות מוחלט במשך השמונה שעות האחרונות, יצאתי מהמשרד, ירדתי לחניון. נכנסתי לאוטו. הפעלתי חימום. פתחתי חלון. והדלקתי סיגריה. פרלמנט ארוך, זה מה שאני מעשנת עכשיו. ישבתי באוטו, מעשנת לי את הסיגריה, מנסה להתעלם מהרעש הבלתי נסבל של הקרבורטורים, וחשבתי על החיים שלי. ואיך קרה להם מה שקרה להם. ניסיתי לשחזר את כל ההחלטות שעשיתי ולחשוב מי מהן היתה שגויה, ולא מצאתי אף אחת. וזה תסכל אותי עוד יותר. כי מילא הייתי מוצאת איזה צומת שבו לא פעלתי נכון, או בחירה נוראית שעשיתי. אבל לא מצאתי. לא מתחרטת על שום החלטה. איך זה שאדם מחליט את כל ההחלטות הנכונות בשבילו ובכל זאת הוא לא אוהב את החיים שלו בכלל? מזל שסיגריה זה רק שבע דקות. עליתי למעלה, אספתי את כל החפצים שלי. והלכתי לעשות שופינג. 

Meanwhile, ביקום המקביל בג'יידייט, עוד הודעות הולכות ונערמות להן בתיבת ההודעות שלי. 
ביקום המקביל שלי, אני ממיינת זכרים. אני שמה אותם בתיקיות עם שמות כמו "מעניינים". "לא מעניינים"."אפנה אליהם רק אם עד גיל 35 אני לא אמצא מישהו".
הקריטריונים ברורים. שגיאות כתיב עפים למחוקים מיד. כולל "כנה" במקום "כן". מי בכלל צריכה כנות? האמת היא אוברייטד. תביאו לי שקרן. תביאו לי שקרן שיודע עברית. שישקר לי במילים יפות. שיגיד לי שאני יפה, שאני חכמה, שאני מוצלחת, שיש לי הכל. שלא חסר לי כלום.
נמחקו גם, על סעיף דבילים, כותבי טקסטים בסגנון "רוצה להביט בעינייך ולהתרגש עד דמעות", "האהבה היא כמו האור, בנויה מאלפי חלקיקים" ו "ביקשתי טיפה ואלוהים נתן לי ים, ביקשתי פרח ואלוהים נתן לי גינה".
נמחק כל מי שלא נמצא בדלתת הגיל שבין 30 ל 40. שיש לו יותר מילד אחד. שהוא רווק. מי מגיע לגיל 39 רווק אם לא אחד משני השנואים  "פוחד מאינטימיות" ו"אני לא בנוי לקשר"?
נמחק גם כל מי שכתב שהוא עוסק בחינוך, עבודה סוציאלית, אוהב לעזור או מקדיש את כל זמנו לאחרים. אני לא רוצה מישהו שמעניינים אותו דברים כמו הרעבים באתיופיה, הפערים בין העשירים לעניים בחברה הקפיטליסטית או מדיניות הסעד של הממשלה. אני רוצה אגואיסט. אני רוצה אגואיסט כמוני. שהדבר היחיד שמדאיג אותו זה שיהיה לו טוב.
ביקום המקביל שלי אני מצליחה. אני פופולרית. אני מלכת הכיתה. אני נסיכת הנשף. אני זו שכולם רוצים להזמין לרקוד. אני כל מה שחלמתי להיות כשהייתי נערה. ביקום המקביל שלי אני צ'ירלידר בלונדינית, נדירה, מיוחדת. ביקום המקביל שלי אין עוד אחת כמוני. אחת שכולם רוצים.
היקום המקביל שלי לא באמת קיים. הוא פיקציה. נקודות ההשקה שלו עם המציאות מפחידות אותי. אני לא רוצה אותן. אני רוצה שכל הגברים האלה שרוצים אותי, יישארו שם, מסודרים כל כך יפה בתיקיות שלהם, וימשיכו לרצות אותי לנצח.